הדיון עסק בבנט, לא בשיקלי

שיקלי דגמן מקסימום קלאס באפס מאמץ. זה נראה אותנטי, משום שהיה מרענן לשמוע בפוליטיקה שלנו אמירה ערכית צלולה

"איש השעה, גיבור העלילה". שיקלי עם ראש הממשלה , אורן בן חקון
"איש השעה, גיבור העלילה". שיקלי עם ראש הממשלה, צילום: אורן בן חקון

הפיל הגדול בחדר הוועדה הצפוף היה, כמובן, ראש הממשלה נפתלי בנט. הדיון כולו עסק בלגיטימציה המוסרית של מנהיגותו. שיקלי היה מטבע הדברים איש השעה, גיבור העלילה. דמות היריב, הנמסיס, העדיף שלא להופיע בצהרי היום. ויתר על ההזדמנות למצמץ שני. כי לעיתים המעמד הוא המסר: משפט החברים המבוים, טקס הנידוי השבטי, דיבר בשמו יותר מהכל. ככה ייעשה לאיש וגו'.

מרבים לנתח את הטעות הטקטית של בנט: במו ידיו הוא הבנה את מנהיגותו של "הסורר". מעמד תלישת הדרגות אתמול בכנסת חיזק את הרושם שחבר הכנסת עמיחי שיקלי לא הזמין ולא עיצב את אירוע המדיה סביבו.

והרגע הזה בהחלט בנה אותו, אם לא כמנהיג, אז בשלב ראשון כסמל - כלומר כנגטיב של חברי ימינה שעוד נותרו נאמנים לבנט, ובעיקר של השר כהנא. מאחורי שיקלי התייצבו, מי בגופם ומי ברוחם, פורשי ימינה נוספים, מעידית סילמן ועד פרופ' אשר כהן, שורה של אנשי תקשורת ומובילי דעה בימין האינטלקטואלי, וקהל אוהדים גדול ברשתות החברתיות.

נעדר מהדיון בוועדה. בנט, צילום: אורן בן חקון

בשפתם של תומכי ממשלת השינוי בטוויטר - שיקלי דגמן מקסימום קלאס באפס מאמץ. זה נראה אותנטי, משום שהיה מרענן לשמוע בפוליטיקה שלנו אמירה ערכית צלולה. זו בפירוש ראשיתה של מנהיגות.

אבל זה גם נכון שברוח ממשלת השינוי, בנט מעצים יריבים כדי להיבנות מהכוח שלהם. זה עבד עם נתניהו, שכוח הכבידה הצנטריפוגלי שלו עדיין מניע את מערכת השמש הפוליטית. לפיד ובנט רתמו את האנרגיה הזו, ובעיקר את אוויר הריאקציה החם שלה, כדי להתרומם. הם ניזונים ממנה עד היום.

שיקלי הוא עוד דמות "חזקה מדי", שנועדה לאותת למחנה הלפידיסטי שעוד צריך את בנט ושקד כמעצור דלת נגד הרעים. בנט זקוק לביבי ולשיקלי ולבן גביר ולסמוטריץ' כשהם חזקים ופופולריים - כדי לסמן שהסכנה טרם חלפה ושהוא חיוני למאמץ המלחמתי להצלת הפרויקט.

אבל השאלה המרכזית, כאמור, היא איזה דימוי מנהיגותי של בנט צמח אתמול? כשראש ממשלה נזקק, בתוך פחות משנה בתפקיד, לסנקציות כוחניות כל כך דרסטיות כדי לכפות משמעת ונאמנות בקואליציה ובמפלגתו שלו, פירוש הדבר שהוא ויתר על הניסיון לייצר כריזמה מנהיגותית משל עצמו.

יש מנהיגים שמסוגלים לצמוח לתוך התפקיד, ובפרק זמן מסוים לתפור לעצמם חליפת אתוס הנהגתי וחותם אישי; זה לא הסיפור של בנט.

מה שמחזיק מעתה את ממשלתו, זו שהיתה פעם "ניסוי מדהים" ו"נס" ו"גאולה", זה לא הכריזמה הדלילה של ההנהגה, אלא האיום המתמיד על חבריה: כל אחד מכם יכול להיות הבא בתור. לפחות זה בחוץ עכשיו, אפשר להיפטר מהעמדת הפנים. גם זה משהו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר