לא לתת לפרובוקטורים להרים ראש

מהלכי ישראל בעצם הימים האלה ותגובת כל ממשלותיה בעבר להתפרצות העונתית של האלימות הפלשתינית הרצחנית, משקפים את ההכרה בדבר הכורח של כוחות הביטחון לפעול לסיכול הטרור בלב ריכוזי האוכלוסייה של החברה שהתמכרה לו. מתברר שגם אם המנהיגים ורוב הציבור הפלשתיני אינם מעוניינים בהתפרצות טרור ומודעים לנזקיה האישיים והלאומיים, סוחפת הדינמיקה האלימה המגיעה מהגרעין הרדיקלי להשתוללות המונית.

אף שאבו מאזן מתנגד לכך, משמיע לפעמים גינוי נקודתי וכוחותיו פועלים בתיאום עם צה"ל, אין הוא יכול להינתק מן התרבות האלימה והמתלהמת המושרשת בחברתו. אפילו כאשר חמאס והג'יהאד האסלאמי מאיימים על שלטונו, אין הוא מעז לדכא אותם בריכוזיהם בג'נין, כיוון שהם זוכים ללגיטימציה בחברה הפלשתינית כרוצחי יהודים. אפילו כשהוא מפסיד מיליוני דולרים מאירופה בשל תשלום לטרוריסטים וספרי לימוד אנטישמיים, הוא מקדש את הנוהג הברברי הזה בראש סולם העדיפויות הלאומי. הוא מעריך, בצדק, שאם לא ינהג כך, אלא ישלים עם פשרה היסטורית עם המדינה היהודית, יאבד את הלגיטימיות שלו כמייצג כמיהותיו של עמו.

בעזה אין אפילו העמדת פנים שהדאגה לעתיד הילדים גוברת על ההתמכרות לחיסול ישראל. אבל לאחרונה מתברר שגם פלשתינים אזרחי ישראל ומנהיגותם המופקרת פירשו כהזמנה לאלימות את חולשת המשטרה ואת רתיעת ממשלות ישראל מעימות עם השתוללותם בנגב ובגליל, ועם הזדהותם עם האויב. מנסור עבאס, המנסה לנהוג באחריות ולקיים דיאלוג עם הציבור היהודי, מתקשה לעמוד בלחץ בוחריו ואנשיו כנגד הפרובוקטורים המנסים להכשילו.

מעבר לצורך האופרטיבי להפעיל את כוחות הביטחון של ישראל בהיקף גדול ובפרישה רחבה בלב ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית, נגזר דפוס הפעולה הזה מהכרה עקרונית. הוא משקף מסקנה עגומה, שכמעט כל ישראלי בזרם המרכזי הגיע אליה, לאו דווקא במודע ולעיתים למרות הכחשה נמרצת - שאופי החברה הפלשתינית והדרך שבה בחרה לחנך את בניה ולהתנהג מוציאים מכלל חשבון, לפחות בדור הקרוב, דו־קיום של שתי מדינות ריבוניות.

כיוון שהחברה הזו מכורה לאלימות ופוסלת מעיקרה פשרה היסטורית, צפוי שהפלשתינים ישתמשו בריבונותם כדי להתמיד במלחמתם בישראל ולהסתייע באויבים קרובים (למשל, סוריה) או רחוקים יותר (בעיקר איראן) באותו מאבק. הם גם אינם צפויים לקיים שלטון אחראי על עצמם, המונע מן הגורמים הרדיקליים שבקרבו ובסביבתו להביא חורבן על עמם בטרור ובמלחמה, כפי שעשו במאה השנים מאז נוצרו כעם.

המסקנה הזו מקובלת לא רק על חסידי שלמות הארץ ועל הימין הרך שאינו מחויב לחזון הזה במלואו, אלא גם על רוב מכריע של שוחרי הפשרה וחלוקת הארץ, למעט הטהרנים בקצווי המחנה. כאשר רוב שוחרי הפשרה נדרשים לפרט את הצעותיהם מעבר לעקרונות הנאצלים, מתברר שהאחראים שבקרבו מדברים למעשה על "מדינה" בעלת ריבונות מוגבלת מאוד, לא רק בהיקף כוחותיה המזוינים, אלא גם באופי ובמגוון התקשרויותיה, בשליטתה במרחב האווירי והאלקטרו־מגנטי ובמה שתורשה להביא לשטחה. לא במקרה תובע סגן השרה יאיר גולן שליטת קבע ישראלית במתווה מצומצם של בקעת הירדן.

כאשר ישראל שוקלת את מהלכיה מול הפלשתינים בגל הטרור הנוכחי, בניסיונות ל"הסדרה" מתמשכת, בהרגעת השטח באמצעים כלכליים, בהסדרי ביניים או בהסדר קבע, אסור להתעלם מלקח הדורות האחרונים, המופיע גם בפסח וברמדאן האלו: עליה לקיים בידה את היכולת לדכא את השתוללותם הסדרתית, המנותקת משיקולי עלות/תועלת של אומות אחראיות.

הפרובוקטורים גוררים, במוקדם או במאוחר, את הרוב ומנהיגותו לאלימות, גם כשהנזק האישי וזה הלאומי כבדים. רבים בקרב אזרחי ישראל הערבים "מפלרטטים" לאחרונה עם דפוס הפעולה המסוכן הזה. אם ישתוללו בהמוניהם, חשוב להגיב בחומרה מרתיעה - כמו באוקטובר 2000, לא כמו במאי 2021. עד לפעם הבאה.