האם תפוח האדמה המזרח־תיכוני מתחיל להיות לוהט מדי בשביל האמריקנים? התגובות המבולבלות מוושינגטון על ההתרחשויות במצרים מעוררות תחושה שכן. לפני ימים אחדים התפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שאומר בתמצית כי אף על פי שמאמציו של מזכיר המדינה קרי בסוגיה הישראלית־פלשתינית ראויים לשבח, אין זו הבעיה המרכזית היום במזרח התיכון ושעדיף היה לו ארה"ב היתה מתרכזת בנושאים החשובים הרבה יותר: איראן, סוריה וכן, גם מצרים.
מהתגובות הראשונות של הבית הלבן על המהפכה שבה הודח הנשיא מורסי, השתמע שהנשיא אובאמה יצא להגנתו של עמיתו המצרי ואף איים על הצבא המצרי בעצירת הסיוע האמריקני אם יתערב לטובת הגורמים שדרשו את סילוקו. הודעות דוברת מחלקת המדינה התייחסו למורסי כבעל הדעה הקובעת, ושגרירת ארה"ב בקהיר, אן פטרסון, אמרה כי על המפגינים "להיות סבלנים יותר". נראה שבינתיים, ובפרט לאור הצלחת הצעדים שהצבא נקט, יש גם בוושינגטון מחשבות חדשות: אמנם ניכר כי האמריקנים אינם מתלהבים מתוצאות המהפכה הצבאית, אך הם דורשים מהשליטים החדשים לנוע במהירות לקראת בחירות חדשות לנשיאות ולפרלמנט. ברם, עצם חוסר העקביות בגישה האמריקנית כלפי מה שהתחולל במצרים (אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, דיבר על "מדיניות שמשתנה משעה לשעה"), הוא אינדיקציה להיעדר קו מנחה ברור במדיניות המזרח־תיכונית הכוללת של וושינגטון - מה שבלט, בין השאר, גם בתגובות האופטימיות הבלתי מבוססות לאביב הערבי.
לפני כשנה הודיעו, כזכור, הנשיא ואנשי צוותו על "הפניית הציר המרכזי" של מדיניותה האסטרטגית של ארה"ב מהמזרח התיכון לכיוון דרום־מזרח אסיה, אך בתוך זמן קצר התברר שאין ב"הפניית ציר" שמחליטים עליה על גדות נהר הפוטומק כדי לשנות את המציאות בשטח או להקל את הבעיות שבהחלט נוגעות גם לאינטרסים חיוניים אמריקניים. השאלה המעשית שנשאלת בהקשר זה היא, אפוא, אם הממשל אכן הפנים את המסקנות המעשיות מכך.
המבחן הקריטי ביותר יהיה בנוגע לנושא הגרעין האיראני, או במילים אחרות - אם וושינגטון מתכוננת ברצינות לתרגם למעשים את התחייבותו המילולית של אובאמה ש"לאיראן לא תהיה פצצה גרעינית", שכן בתשובה חיובית לכך תלוי הסיכוי היחיד כמעט לייצב את המזרח התיכון ולעצב מחדש את מעמדה של אמריקה בו. ובאשר למצרים: על האמריקנים להכיר בכך (גם אם הדבר עומד בניגוד לנטייתם הדמוקרטית הטבעית)שהצבא הוא מסד הכוח היציב היחיד במדינה הבעייתית הזאת וכמו כן, הוא הגורם העיקרי שיש לו אינטרס אמיתי לתחזק את השלום עם ישראל. לכן מן התבונה לתמוך באינטרס הזה על ידי המשך הסיוע הכספי שניתן לו.
ואם נחזור לאותו מאמר ב"ניו יורק טיימס", הפועל היוצא ממנו (גם אם מערכת ה"ניו יורק טיימס" לא התכוונה לכך) הוא שהמציאות הגיאופוליטית המעורערת במזרח התיכון מחייבת את ארה"ב להכיר בעובדה שמדינת ישראל היא גורם היציבות היחיד באזור כולו (וכי נוסף על הצעדים החיוביים והחשובים להביא לסוף הסכסוך הישראלי־פלשתיני, יש להשקיע מאמצים בחיזוק נוסף של הקשרים עם ישראל בכל התחומים, ובפרט אלה האסטרטגיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו