טוב לנו מחוץ למשחק

כמו לפני שנתיים, גם בימים האחרונים קשה להפסיק להסתכל על התמונות מכיכר תחריר. העוצמה, הכוח, הבלאגן המאורגן והנחישות - כאילו לא היו מהפכה ובחירות, שבסיומן נבחר נשיא חדש רק לפני שנה.

אלא שבכך, נדמה, מסתיים הדמיון. בעוד מהפכת 2011 היתה מהפכה של תקווה, ההמונים היום מונעים מייאוש. מצרים של מורסי ענייה יותר, מובטלת יותר ומתוסכלת הרבה יותר. צעירי תחריר כועסים לא רק כי שיקרו להם שיהיה טוב יותר, אלא כי הוסיפו על השקר הזה גם את מה שנתפס אצלם כפשע - הדרדור המהיר של מצרים לכיוון האיסלאם. חששם המובהק, שעלה בשיח הפנימי ברשתות החברתיות ודחף רבים לצאת לרחובות, היה שאם הסחף האיסלאמיסטי לא ייבלם עכשיו - הוא כבר לא ייבלם לעולם.

זאת גם הסיבה להתערבות החדה והמהירה של הצבא. הדור הנוכחי של הגנרלים המצרים התחנך במערב, מדבר אנגלית ורוצה קדמה. אין לו שום עניין לחזור 40 שנה אחורה, ואין לו עניין לראות את מצרים מחקה את טורקיה בהדחה סיטונית של ראשי מערכות הביטחון, שליחתם לכלא ומינוי "אנשי שלומנו" במקומם. גם הגנרלים, כמו ההמון, הבינו שמחר עשוי להיות מאוחר מדי - והחליטו לפעול.

ועדיין, הערכות המומחים אמש הן שהצבא לא יתערב בדרך של הפיכה מלאה. בתוך כל התהפוכות והמחאות הצליח הצבא לשמר את עצמו כצבא העם, מעל לכל מחלוקת, וחששו הוא שהשתלטות אלימה על המדינה תקים נגדו את שני המחנות - המתונים והאיסלאמים כאחד. לכן סביר יותר שהצבא ינסה להוביל פשרה שתביא להדחתו בהסכמה של מורסי, למינוי מועצה ממונה לפרק זמן קצוב ולעריכת בחירות כלליות, שבסיומן יהיה למצרים נשיא חדש.

מסרים ברוח הזאת העבירה אמש לקהיר גם ארה"ב, שמנסה נואשות לשקם את מעמדה באזור אחרי המדיניות המגומגמת שניהלה בשנתיים האחרונות. החשש האמריקני הוא מתקפה כאוטית נוספת במצרים שתקרין על כל המזרח התיכון, תצמיח במצרים גורמים קיצוניים עוד יותר ותשלח זרועות אלימות לכל עבר.

גם בישראל שותפים לחשש הזה. מורסי אמנם היה עוין לישראל, אולם כהונתו התאפיינה דווקא בנחישות מול חמאס וארגוני הטרור, ששירתה לא פעם את האינטרס הישראלי. כלפי חוץ אמנם נשב מקהיר קור מופגן לעברנו, אבל מתחת לפני השטח נשמרו קשרי עבודה הדוקים ושיתוף פעולה אסטרטגי מרשים. סביר שכל עוד הצבא המצרי יהיה מעורב בעניינים, יישמרו היחסים האלה, אבל גם זה בעירבון מוגבל: כמו במקרה של תחריר 2011, גם היום מוטב להצטנע ולא לנסות ולהעריך מה יצמח מזעם ההמונים, וכמו במקרה של סוריה מוטב לנו להקפיד להישאר מחוץ למשחק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו