לא יצאת נעל
, עודכן
גלי צה"ל ביקשו מחברת הכנסת עדי קול לדבר על פרשת קורח.
מה לי ולפרשת השבוע? היא התפלאה.
זו פרשה קלה, שידלו אותה, תקראי ותציעי פרשנות.
היא נענתה לאתגר ודיברה בכנות כובשת לב על חוסר הידע שלה ביהדות. חבריה המליצו לה לבקש עזרה ממכרים דתיים, אך היא סירבה. הדתיים תמיד שמחים להשיב לשאלותיה, ודווקא משום כך היא מרגישה לידם קטנה וחלשה, כאילו משהו פגום בה וביהדות שלה. לכן היא מזדהה דווקא עם קורח ועדתו, ולא עם משה ואהרון. טענתו של קורח: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה', משקפת את הרגשתה שיש מי שמתנשאים עליה. נכון שאני לא בקיאה בפרשת השבוע, הודתה, אבל זה לא הופך אותי לפחות יהודייה או לפחות ראויה להיות חברת כנסת ולהנהיג את העם.
השידור בגלי צה"ל בקושי הסתיים, וכבר צוטטו דבריה באתרי האינטרנט. הרבנית של יש עתיד רוצה להיות מנהיגה כמו קורח, לעג אחד הטוקבקיסטים, וחברו החרה החזיק אחריו: ולמה לא כמו המן או פרעה?
טוקבקים אינם חומר הקריאה המועדף עלי ולא הייתי טורחת לקרוא את ההתחכמויות התפלות האלה, אלמלא תגובתה המבוהלת של בעלת הדבר. במקום לראות בהתנפלות עליה הוכחה ניצחת לטענתה, היא מיהרה להתנצל והודיעה בבושת פנים (אך בחריזה מושלמת): יצאתי נעל בגלי צה"ל.
ההמשך היה צפוי. דגל לבן שמונף בהכנעה בראש התורן החילוני הוא החלום הרטוב של לא מעט דתיים. מצהלות השמחה שעלו מהרשת הופצו באי־מייל והגיעו גם לעיתוני סוף השבוע.
הנה, החילונים מודים בבורותם. אח, איזה עונג.
הלומדים החילונים פורסים כנפיים
לפני כעשרים שנה השתתפתי בהקמתו של בית מדרש פתוח לדתיים ולחילונים, שפעל במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בירושלים. בתחילה חילקנו את הלומדים לקבוצות לימוד מעורבות, אבל התברר לנו שבכך אנחנו מערערים עוד יותר את ביטחונם העצמי הירוד של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית (זו הגדרה הרבה יותר מדויקת בעיני מאשר "חילונים"). הם היו משכילים ואינטליגנטים ונשאו עימם שובל מרשים של הצלחות לימודיות ומקצועיות, אך כל זה לא עמד להם אל מול סיפור תלמודי, פירוש של רש"י או פרק פשוט בתנ"ך. הם לא העזו לפרש את הטקסט המאיים, ואפילו לא לקרוא אותו בקול רם, אלא תלו עיניים מעריצות בעמיתיהם, בוגרי מערכת החינוך הדתית, והאזינו בהתבטלות למוצא פיהם. הבעיה נפתרה כששינינו את חלוקת הקבוצות. בוגרי הממלכתי למדו בינם ובין עצמם והעזו לקרוא ולפרש, ורק כעבור סמסטר, כשביטחונם בלימוד התחזק, חזרנו למתכונת המעורבת.
אני אומרת שביטחונם התחזק, אבל זו הגדרה מינורית. ביטחונם הרקיע שחקים. ובצדק. התברר לנו שהלומדים "הבורים" מצליחים לדלות מן המקורות קריאות רעננות ומקוריות הרבה יותר מאיתנו, "הידענים". אנחנו, שינקנו את הטקסטים הקדומים מילדותנו, מקובעים בפרשנות הקונבנציונלית, ואילו הם, שמשוחררים ממנה, פורסים כנפיים וממריאים.
ללמוד תורה עם שורש הנשמה
אני מאמינה בכל ליבי בכלל שקבעו חכמינו, "שבעים פנים לתורה", ומתאמצת לדלות מהתרבות שלנו קריאות מטלטלות וחתרניות, שיעשירו אותה ויעניקו לה נקודות מבט חדשות. אבל אני מודה ומתוודה שזה לא הולך לי בקלות. לעיתים אני לומדת שוב ושוב מקור מסוים שמעורר בי עניין, ולא מצליחה למצוא בו שום חידוש. הפירושים המקובלים כובלים אותי אליהם בכוח. כמה אני מקנאה אז במי שפוגשים את המקור הזה לראשונה.
הפרשנות של עדי קול לפרשת קורח כל כך יותר מעניינת ומאתגרת מהרבה הגיגים לעוסים לעייפה, שתוכלו לקרוא בדפי פרשת השבוע שמציפים את בתי הכנסת. היא דיברה מנהמת לבה והצליחה להעניק לסיפור הידוע משמעות אישית שנובעת משורש נשמתה.
המושג הזה, שנשמע ניו־אייג'י, חוזר ונשנה אצל אבות החסידות ומופיע באלה המילים כבר בכתביו של האר"י הקדוש: "ולעתיד לבוא כל אחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו".
ובמילים פשוטות: יום יבוא וכל לומד ישכיל להעניק לתורה פירוש אישי משלו, שנובע משורש נשמתו הייחודי והחד־פעמי.
ובמילים עוד יותר פשוטות: מי שחושב בעצמו ומפרש לפי הבנתו הוא לומד אמיתי. מי שרק מצטט את מה שכבר אמרו לפניו הוא דקלמן. התורה מתעשרת מלומדיה, לא ממדקלמיה.
גם הנציב מוולוז'ין העריץ את קורח
הפרשנות של עדי קול זוהרת באור יקרות ולא צריכה שום אסמכתא. כוחה הוא דווקא בחדשנותה. אבל כיוון שכמה תגובות מתנשאות באינטרנט הצליחו לערער את ביטחונה, אני מגייסת לעזרתה שני ענקי רוח מהעת החדשה. ספק אם מי שמכלה את זמנו בכתיבת טוקבקים בכלל שמע עליהם (הנה, גם אני יודעת להתנשא), אבל ללגלג על דבריהם אף אחד לא יכול.
רבי צדוק הכהן מלובלין: "וגם טענתם שכל העדה כולם קדושים בוודאי היה אמת, היינו שהיו מלאים ביראת ה' שהוא בחינת קדושה".
הנציב מוולוז'ין: "יש להבין שהמאתים וחמישים איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט. גם ביראת שמיים. והיה מניעת הכהונה כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה".
הדברים מובנים גם למי שלא בקי בעברית הלמדנית של המאה התשע עשרה. אך כדי למנוע ספק, ולו קל שבקלים, אני מבקשת להדגיש שהמחמאות הנלהבות הללו (קדושים, גדולים, יראי שמיים, טענתם אמת) מוענקות ל... קורח ועדתו.
ההבדל בין פירושיהם של רבי צדוק הכהן מלובלין והנציב מוולוז'ין ובין הפירוש של עדי קול טמון בעיקר בווליום: היא התנסחה בהיסוס ובזהירות, ואילו הם כתבו את דבריהם בביטחון גמור, במלוא העוצמה והלהט.
עדי קול כיוונה לדעת גדולים, שהעזו לפרש את התורה לפי שורש נשמתם, ולא פחדו מ"אחד שיודע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו