וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ

האישה הצעירה הגיעה שוב ושוב אל תחנת המשטרה. בעלה בנפרד מאיים לפגוע בבנותיהם הקטנות. מניין היא יודעת? שמועות, דיבורים, תחושת בטן של אמא.

השוטרים האזינו, אולי גם רשמו, והבטיחו לה שיהיה בסדר. מניין הם יודעים? ותק, ניסיון, תחושת בטן של שוטרים.

האם הנואשת פנתה לתחנה אחרת. המיקום השתנה, אך התגובה נותרה כשהיתה. קובלנות לא משכנעות הן חלק בלתי נפרד משיגרת העבודה במשטרה. קריאות "זאב" "זאב" כבר אינן עושות על השוטרים רושם.

למחרת התגלו גופותיהן המרוטשות של שתי הילדות. הארץ רעשה. העונש לא איחר לבוא. ארבעה שוטרים הודחו מתפקידם לאלתר.

ועכשיו? ומה עכשיו? האם אנחנו יכולים לפלוט אנחת רווחה ולהמשיך בשיגרת חיינו?

ראש העיר נשבע שהוא אינו הרוצח

לפני שבועיים כתבתי בשבחו של חוק החליצה שמעניק למנהיגי הקהילה את הסמכות לשחרר נשים מעגינותן. התגובות הנזעמות שקיבלתי היו חיזוק לפרדוקס מפתיע שזיהיתי לפני שנים, כשהתחלתי ללמד תנ"ך. דווקא החוקים המתקדמים, שחוללו בחברה התנ"כית מהפכה של ממש, נתפסים לא פעם כחוקים פרימיטיביים וזוכים לקיתונות של בוז.

כזה הוא חוק עגלה ערופה, שנראה על פניו כמו שריד דוחה במיוחד של טקס פגני. החוק נפתח בסצנה אופיינית מסידרת משטרה: גופת אדם מתגלה בשדה. גם ההמשך מזכיר את הז'אנר: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. חוקרי מחלק הפשיעה מודדים את המרחק בין הגופה ליישובים השכנים ומאתרים את העיר הקרובה ביותר. אבל בשלב הזה חלה תפנית בעלילה: במקום שנציגי החוק יחפשו את הפושע, הם נוטלים עגלת בקר, עורפים את ראשה על גדות נחל איתן, רוחצים במים את ידיהם המוכתמות בדם, מנערים אותן על העגלה הערופה, ונשבעים: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

השבועה הזו בלתי נתפסת, ולא רק בגלל הטקס המבחיל של עריפת העגלה. תארו לעצמכם שבעקבות רצח לא מפוענח שמתבצע בשטח המוניציפאלי של תל אביב, מצווים על ראש העיר ועל שופטי בית משפט השלום להישבע בהן צדק שהם אינם הרוצחים.

לתקן את הקלקולים

אבל לא צריך להעתיק את החוק למציאות בת זמננו כדי להמחיש את גודל האבסורד. חכמי המשנה, שהבינו את זה כבר במאה השנייה לספירה, ניסחו את השאלה במילים פשוטות: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?"

השאלה אכן פשוטה, אולם התשובה עליה אינה פשוטה כלל: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה".

שבועתם של מנהיגי העיר לא מתייחסת לרצח עצמו (הרי ברור שהם אינם הרוצחים), אלא לגורמים שהובילו לו. המנהיגים נשבעים שהם עשו כל אשר לאל ידם כדי למנוע את הרצח ולומר בפה מלא: לא ראינו אותו, לא מנענו ממנו מזון, לא הנחנו לו לצאת מחוץ לעיר בלי שמירה.

אני אומרת שהתשובה אינה פשוטה, משום שלא ברור על מי הם מדברים. את מי הם לא ראו? ממי הם לא מנעו מזון? למי הם לא הניחו לצאת מחוץ לעיר בלי שמירה?

פרשני המשנה התווכחו ביניהם אם הכוונה לרוצח או לנרצח. כל אחת משתי האפשרויות טומנת בחובה אחריות מנהיגותית מסוג אחר: אם הכוונה לרוצח - מנהיגי העיר נשבעים שהם לא הקלו בדינם של אנשים אלימים וחסרי עכבות שעלולים לפשוע. ואם הכוונה לנרצח - מנהיגי העיר נשבעים שהם לא הפקידו לנפשם אנשים חלשים וחסרי הגנה שמהווים טרף קל לפושעים.

אבל בכל מקרה, ואיך שלא נפרש את המשנה, חוק עגלה ערופה אומר למנהיגים, ודרכם לחברה כולה: אז מה אם לא ביצעתם את הרצח בעצמכם? זה לא פוטר אתכם מאחריות. לפני שאתם רוחצים בניקיון כפיכם ואומרים "לא ידענו", "לא שמענו", "לא ראינו" - אתם מצווים לבדוק מה איפשר את הפשיעה. אולי בתי המשפט שלכם משחררים בקלות יתר עבריינים מועדים? אולי אתם מתרשלים בשמירה ולא מגייסים די שוטרים? אולי מתגוללים ברחובותיכם אנשים חסרי בית? אולי יש אצלכם רעבים? תוכלו לנקות מידיכם את הדם רק אם תתקנו את הקלקולים ותנסו למנוע את הרצח הבא.

עריפת ראשים אינה מובילה לתיקון

אדישות ושחיקה מקצועית הן תכונות אנושיות. כולנו לוקים בהן. בדרך כלל אנחנו מעלימים עין, ורק לפעמים, כשאנשים מתים, אנחנו צועקים: אוי, זה נורא, חייבים לעשות מעשה. ואז קם מישהו בכיר בתחום, מצביע על האשם ומעביר אותו מתפקידו. ומייד אנחנו נרגעים. הכל הסתדר. אפשר לחזור לשיגרה.

אבל שום דבר לא הסתדר. הרשלנות הבאה שתגבה חיים בנפש היא רק שאלה של זמן. עריפת ראשים (מטאפורית...) אינה מובילה לתיקון. אם כבר אז להפך. היא מרדימה אותנו. כמה טוב שהאשם נמצא. זה לא אנחנו, זה הוא. עינינו לא ראו, ידינו לא שפכו, הדם הזה לא באחריותנו.

אילו חוק עגלה ערופה היה נוהג בימינו, היינו חייבים לערוך בדק בית חברתי בעקבות רצח שתי הילדות. אני לא ממליצה לערוף עגלות במי הנהר. הטקס הזה חלף ובטל מן העולם כבר בימי חז"ל, וטוב שכך. אבל לא צריך לשחזר את החוק. אפשר פשוט ללמוד אותו. בקשב, ברגישות, בלי דעות קדומות. רצוי בליווי פירושו של רבי שמשון רפאל הירש (מראשי הניאו־אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה־19):

"במקרה הזה נקראים השופטים להתייצב לפני ה' במעמד כל הציבור כדי לטהר את עצמם מן החשד שהתרשלו במילוי תפקידם. חיי האדם תופסים את המקום הראשון, והשמירה על קדושתם היא התנאי לפריחת כל הארץ. היחסים בין ה' לאומה, ההגשמה הממשית של התורה, שלום הכלל והפרט, כל אלה הועמדו בסימן שאלה על ידי רצח אחד, שהאומה ושלטונותיה התייחסו אליו באדישות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו