עכשיו יש עוד עיתונאי שמדברים על התנהלותו הלא־הכי־נעימה וכבר עפים עוד שמות ויש תחושה זוחלת שכל מי שהיו לגביו שמועות לא נעימות - ובכן נראה שהמציאות עולה על כל דמיון חולני.
מאיפה זה בא? אני מכיר אנשים שפעם, כאשר פרצופם לא היה כל כך מוכר ושום נוזל עדיין לא עלה להם לראש, הם היו נחמדים. היום קשה להאמין אבל לפני כמה שנים הם לא היו מלאים בעצמם ולא נראו כפי שהם נראים היום, כלומר כמי שבטוחים שהשמש זורחת מהאזור האחורי שבגופם. הם טרם זכו בהכרה כ"טאלנט", לא קיבלו משכורות מטורפות ולא ציטטו את עצמם, "כפי שכבר כתבתי".
ואז, בתהליך די מהיר, מי שהיו אמורים לדווח - נהפכו לכוכבים. אולי כי זיהו אותם ברחוב, אולי תרמו לכך מדורי הרכילות שבהם הופיעו ה"טאלנטים" עם דיווחים מי מהם נצפה עם מי ובאיזה אירוע. ואולי הכל ביחד. וכך, מי שהיו אמורים להגיש סיפור - נהפכו לסיפור עצמו. והנוזלים החלו לעלות לראש וכל אחד מהם היה בטוח שאם הוא מציע לבחורה לעבור איתו את הלילה, היא אמורה להרגיש אסירת תודה.
זה היה תהליך של שינוי שדומה לאותו חולה שרגע לפני שהורדם שאל את המנתח: "תגיד, אחרי שאצא מהניתוח אוכל לנגן בכינור"?
ענה המנתח: "בלי שום ספק".
אמר המנותח: "יופי, כי עד עכשיו לא היה לי מושג איך עושים את זה".
* * *
הרגע שבו עיתונאים גילו שהם־הם הכוכבים היה נקודת המפנה, הרגע שבו המערכות הושחתו. מה שאסור לאחרים - הותר להם. האמת הפסיקה להיות העיקר. יש כוכבים והם קובעים מהי האמת. אם מישהו מתעקש שיש מקום גם לעובדות, הוא נחשב לטרחן מייגע. למה צריך את העניין השולי שנקרא עובדות אם אפשר להסתפק ב"אמת לשעתה" שגם כאשר מתגלה כשקרית לא חייבים לתקן אותה, ודאי שלא להתנצל. אנחנו ואפסנו עוד.
ואז מתחיל ברחבי הרשת וברחוב ובבתי הקפה הבאזז שכבר אי אפשר להאמין לאף מילה בתקשורת, ומנסים לסתום את הפיות של הקורבנות כי גם למטריד יש ילדים (להבדיל ממשה קצב).
המקרה שבו עיתונאי שעל פי החשד פגע באחרים לומד מה עבר על האנשים שבהם "טיפל", מחזיר אותנו אל העבר המפואר של ממלכת רומניה ואל השליט הנערץ לנצח, ניקולא צ'אושסקו.
יום אחד הוא ביקר באחת המכללות שבאזורים הנידחים בטרנסילבניה. בשלב כלשהו הגיע צ'אושסקו אל המחלקה לעיתונות וביקש להיפגש עם בוגר המחלקה שעובד כעיתונאי.
שאל צ'אושסקו: "האם תוכל לספר לי על אירוע משמח שיצא לך לדווח עליו"?
ענה הכתב: "ילדה מהכפר הלכה לאיבוד ביער. חיפשנו הרבה עד שמצאנו אותה בלב היער".
"והחזרתם אותה הביתה"? - שאל צ'אושסקו.
"ודאי", אמר העיתונאי, "מייד אחרי שכולנו בילינו איתה במיטה".
צ'אושסקו האדים אבל התאושש מייד ואמר: "אולי תוכל לספר על אירוע משמח אחר"?
העיתונאי חשב מעט ואמר: "פעם הלכה לאיבוד ביער כבשה של ראש הכפר. חיפשנו ומצאנו אותה. אחרי שבילינו עם הכבשה, החזרנו אותה".
צ'אושסקו רתח מזעם: "אתה יודע מה? במקום אירוע משמח ספר לי על אירוע עצוב".
"אוקיי", אמר העיתונאי, "יום אחד אני עצמי הלכתי לאיבוד ביער".
ובלי שום קשר
שאלה: ואם מי שדיבר בזכות הפדופיליה לא היה הבן של הסופר הנחשב, אלא בן של רב או של מתנחל. גם אז זה היה עובר בשקט, כמעט בלי תקשורת ובלי משטרה שפושטת על ביתו ומחרימה את המחשב?
ובחזרה למצב התקשורת
באותה עת שמתנהל כאן הפסטיבל על שם עמנואל רוזן ושרון גל, אנחנו שומעים על כתבות שנקנות בכסף. ההשחתה הזו עוברת בשקט. עיתונאים מככבים בוועד פעולה להוצאת חרדים מרמת אביב, ואחר כך מכינים כתבות בנושא. האם ייתכן שיהיה כתב טלוויזיה שיילחם להוצאת ערבים שחיים בתל אביב - ואחר כך גם ידווח על המאבק שלו?
לאף אחד זה לא מפריע. למה? כי ממילא אין למי להאמין. מה שמזכיר אגדה אורבנית שמתחילה בימים עברו, ומסתיימת בעוד שנים רבות:
כשהלך לעולמו עוזי חיטמן עלתה נשמתו מעלה. אז סימן לעברה היושב במרומים להתקרב אליו. חיטמן התקרב והיושב במרומים אמר לו: "כל חייך הנעמת לאנשים, בוא ושב לצידי".
השבוע הלך לעולמו ז'ורז' מוסטקי. ושוב עלתה נשמתו מעלה ושוב סימן הגדול מכולם ומוסטקי התקרב אל היושב במרומים שאמר לו: "אהבתי את שירתך, בוא ושב גם אתה לצידי".
ושוב עוברות שנים, מי ייתן עד 120, ונשמתו של "טאלנט", אולי בכיר, עולה מעלה עד שהוא נמצא מול כיסאו של היושב במרומים.
ואז מפנה ה"טאלנט" את אצבעו אליו ושואג: "סלח לי, מה אתה עושה על הכיסא שלי"?
ייעוץ
מהומות בכיכובם של מהגרים מוסלמים בבריטניה ובצרפת ובשבדיה ובכלל ברחבי אירופה. רציחות והתפרעויות והצתות. זה הרגע לזמן את שגרירי המדינות הללו ולקרוא להם לגלות סובלנות, להכיל את השונות התרבותית, לחוות אותה, לשלב את הנראטיב של התרבות החדשה ללא התנשאות, ולזכור שתגובה נוקשה תנציח את מעגל האלימות.
המשטרה חוקרת
האם ייתכן שסגנית השר חוטובלי קיבלה השבוע מעטפות עם כסף?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו