פתיחה באש מול אבנים: שתי ברירות רעות
המחלוקת שנתגלעה אתמול בין בני גנץ לבין אביגדור ליברמן בוועדת החוץ והביטחון בסוגיית הוראות הפתיחה באש מחלחלת עד לאחרון הלוחמים בשטחי יהודה ושומרון. יש פנים לכאן ולכאן.
תמונת המצב העדכנית מלמדת כי קיימת עליית מדרגה בלתי רצחנית (עדיין) בפעילות האלימה של הפלשתינים. עדיין לא מדובר בטרור מאורגן, אבל יותר בקבוקי תבערה ויידוי אבנים עלולים להידרדר בעתיד לעבר אינתיפאדה נוספת. לרוע המזל, גם מערכת המשפט הצבאית פועלת לאיטה, והתמונה הכוללת הנתפסת בעיני הפלשתיני השכיח היא שישראל במגננה ולצה"ל אין היתר. ההרתעה הנחוצה להפסיק את רמת האלימות הנוכחית, ובעיקר למנוע הידרדרות לעימות נרחב מלווה במעשי טרור - מחייבת ליצור הרתעה אמינה כלפי הפלשתינים.
מצד אחר, אזהרת הרמטכ"ל תקפה. מתן היתר כמעט גורף לפתוח באש עלול להעצים באורח ניכר את היקף ההתנגשויות בין הצדדים ולהעלות בשיעור ניכר את טבלת הנפגעים משני עברי המתרס. השקט הנוכחי ביהודה ובשומרון הקל מן הלחץ הבינלאומי - מדיני ותקשורתי - על ישראל. ההקלה בלחץ תיעלם ביום שבו שיעור הנפגעים יהיה גבוה מהרגיל בשנים אלה.
זאת ועוד, בשנים אלה מתקיים השקט בשטחים בזכות שיתוף הפעולה בין ישראל לבין הכוחות הסרים למרותה של הרשות הפלשתינית. אם צה"ל ילחץ בקלות יחסית על ההדק, לא יוכל אבו מאזן להמשיך בשיתוף הפעולה הביטחוני עם כוחותיו.
זו מחלוקת הביצה והתרנגולת בנשק חם: האם ההבלגה הישראלית תשמר את רמת הלהבות נמוכה למשך זמן רב וכדאי לצה"ל לספוג אותה בהיקפה הנוכחי? או שאורך הרוח של החיילים עלול להתפרש במוקטעה ברמאללה כחולשה מהותית ולפיכך כדאי לפלשתינים להגביר את האלימות, ובעיקר, כשהמערב מוסיף ומזרים סיוע כספי ומדיני לרשות הפלשתינית?
הברירה הניצבת בפני ישראל היא בחירה בין שתי אפשרויות רעות. הרמטכ"ל נוקט בתבונה בהודיעו קבל עם ועולם כי פני הצבא להמשך הלחימה באמצעים המוכרים, אבל בשקט־בשקט ובאין רואה ייטיב לעשות אם יחריף במידה מזערית את הנכונות הישראלית לשים קץ להקצנת הלחימה הפלשתינית.
מציאת קו האיזון בין הכורח לבין היעד חייבת להתנהל בשיטת הניסוי והתהייה. לבחון היטב כל צעד חדש, ואף שיש לקרב את האצבע אל ההדק, נכון לעשות זאת בשיטת המעט, לאט, כמעט. שכן גם הלחימה המוצלחת מכולן פחות טובה מחדילת האש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו