לא מכון לאומי

מישהו נרדם בשמירה. בחסות מילים קונצנזואליות דוגמת "ישראלי" ו"דמוקרטיה", מנסים להפוך מכון פוליטי פרטי שנוי במחלוקת למוסד לאומי בצד מוסדות הלאום הכלליים.

ייאמר ברורות: אין בעיה להקים מכון מחקר ולובי פוליטי לכל נושא ולנסות להשפיע על מוסדות השלטון בישראל. כך פועלים מכוני מחקר מזרמים פוליטיים שונים בכל מדינות המערב. הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהמכון הפרטי שהקים הוא מכון לאומי והשקפת עולמו היא חזות הכל ואין בלתה. כמו במקרה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שראשיו מיתממים דרך קבע, כמו היו מהאו"ם.

ולא היא. מדובר במכון שמאל לכל דבר ועניין. שני הסגנים הם אנשי שמאל, כמו רוב החוקרים במכון המזוהה עם עמדות פוליטיות דומות. סגן הנשיא, פרופ' מרדכי קרמניצר, מונה בדצמבר 2008 לעמוד בראש ועדה שקבעה את מועמדי "מפלגת השמאל החדשה" המשותפת עם מרצ.

כמעט כל הצעות החוק שאנשי המכון התנגדו להן היו הצעות חוק שמרניות או מטעם סיעות ימין. הן הוגדרו על ידיהם (איך לא?) כ"מסוכנות לדמוקרטיה" או "אנטי דמוקרטיות". המכון פעיל באופן מחקרי, יישומי ותקשורתי כדי ליצור בלשונו "מודעוּת ציבורית לאיומים שטומן בחובו גל החקיקה" וכן ל"חיזוק והפנמה של יסודות הדמוקרטיה המהותית". דמוקרטיה מהותית היא הגירסה הליברלית של מדינת הלכה, שלטון אבסולוטי נאור - יש כללים העומדים מעל להכרעת הרוב, ואנחנו נקבע אותם. החבורה הזאת מתייחסת להכרעת הרוב כאל המלצה בלבד. יתרה מזו, פעילות המכון נגד הצעות חוק של ח"כים נבחרים, היא עצמה מעשה פוליטי.

שתי הצעות חוקה מתמודדות כיום על הבכורה. זו של המכון לדמוקרטיה אינה מקבלת את הסעיף הראשון, שכיום מוצע כחוק יסוד: ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. מי עוד מתנגד לסעיף הזה? בעיקר הסיעות הערביות וסיעות השמאל. דווקא היתממות המכון מלמדת על שיטה.