הקלף האחרון של הקנאים

הקלפים שהופצו השבוע בשכונות החרדיות בירושלים נראים ממבט ראשון כמו סידרה תמימה של משחקי הרביעיות החביבים שכולנו מכירים ואוהבים. אבל במקום אדמונית החורש מצויר בהם דגל המדינה שעולה בלהבות, ובמקום בוב הבנאי מתנוססת עליהם הכתובת: "הדבר ברור כשמש שהארץ תקיא את הציונים".

עיתון "ידיעות אחרונות", שפירסם את הסיפור בעמודו הראשון, הכתיר אותו בכותרת "קלפים של שנאה". הגדרה לא רעה בכלל. אבל החרדים עצמם יעדיפו קרוב לוודאי את התואר: קלפים של קנאים. נסו לומר את המילה קנאים בקול רם (נו"ן מודגשת שנהגית כמו שורוק: ק־נוּ־אים), ומייד תחושו את הלמות ליבה של המחלוקת שמפלגת את העולם החרדי כבר יותר ממאה שנים. מדובר במחלוקת סודית שכמעט אינה מתועדת באמצעי התקשורת. ככה זה. החברה החרדית האשכנזית מצליחה להציג מראית עין של ליכוד.

קנאים נגד ציונים, גירסת 2013.

ההתנגדות לציונות בראשיתה

התנועה הציונית, שנולדה בסוף המאה התשע־עשרה, נתקלה בהתנגדותו הנחרצת של הממסד הרבני בתקופתה. הרבנים הבודדים שתמכו בה, שמתוכם צמחה הציונות הדתית, היו לא רק מעטים, אלא בעיקר מוקעים.

כשקוראים את כתביהם של המנהיגים הדתיים מן השנים ההן, מתקבל הרושם ששנאתם היוקדת לציונות נבעה מסיבות הלכתיות כבדות משקל. אבל אם תפגשו היום אנשים חרדים שיהיו מוכנים לדבר איתכם בכנות (אין סיכוי...) ותשאלו אותם למה הרבנים התנגדו לציונות בראשיתה, הם ישיבו לכם בתמיהה: ולמה שרפו את ספרי הרמב"ם? ולמה הגאון מווילנה נידה את החסידים? תופעות חדשות תמיד מעוררות התנגדות. איך אמר החת"ם סופר? חדש אסור מן התורה.

אחד מחשובי האדמו"רים בארה"ב אמר לפני כמה שנים לחסידיו: שלושים שנה אני מחפש מקור הלכתי שממנו ינקו הקנאים את התנגדותם למדינה. לא מצאתי וגם לא אמצא. אין מקור כזה.

"מעשה שטן"

דבריו של אותו אדמו"ר כוונו בעיקר לספר "ויואל משה" של רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר, שפורסם לאחר מבצע סיני, ונחשב עד היום לטקסט המכונן של הקנאים.

הרבנים החרדים שפעלו בדור הראשון של הציונות התייצבו נגדה בחזית אחידה, אבל בדורות הבאים כבר החלו להתגלות חילוקי דעות. שני הסבים האדמו"רים שלי (אחד בפולין ואחד ברומניה) ממחישים את השינוי שחל בחלק מסוים של הממסד הרבני עוד לפני מלחמת העולם השנייה: שניהם נעשו ציונים נלהבים ודירבנו את חסידיהם לעלות ארצה. אולם רוב הרבנים בשלב הזה עדיין התמידו בהתנגדותם לציונות, והמשיכו להבטיח לבני קהילותיהם שלא יאונה להם כל רע באירופה.

הסוף ידוע, אך בניגוד למה שחושבים, הציבור החרדי לא טמן את ראשו בחול ולא ניסה לסנגר על טעותם הרת האסון של מנהיגיו. המציאות טפחה על פניו ללא רחם, אי אפשר היה להתכחש לה. חסידות אלכסנדר, למשל, נכחדה כמעט לחלוטין משום שהאדמו"ר הקנאי שלה לא הירשה לחסידיו לעזוב את פולין. ואילו חסידות גור זכתה להקים בישראל קהילה פורחת, משום שהאדמו"ר הציוני שלה, רבי אברהם מרדכי אלתר, עודד את חסידיו לעלות לארץ.

החרדים נאלצו להודות שהרבנים הקנאים טעו בכל תחזיותיהם: הם אמרו שהמדינה הציונית לא תקום, והיא קמה. הם אמרו שהיא לא תשרוד, והיא שורדת. הם אמרו שהיא לא תצליח, והיא מצליחה. בשנותיה הראשונות של המדינה ההבנה הזו הביאה למהפך דרמטי בחברה החרדית: רוב הרבנים והאדמו"רים זנחו אז את האידיאולוגיה הקנאית. אולם היו כאלה שהתבצרו בעמדתם ביתר שאת. זו הרי מהותה של קנאות - כשהעובדות סותרות אותה, מגבירים את המאמצים להצדיקה.

כך נולד הספר "ויואל משה". רבי יואל טייטלבוים עמד מול מדינת ישראל המשגשגת וניסה להוכיח שבכל זאת הקנאים צדקו. ההסבר המפורסם בספרו עושה שימוש במושג "מעשה שטן", וטוען פחות או יותר ככה: מאחורי הצלחותיה המרשימות של הציונות עומד לא אחר מאשר השטן. אבל סבלנות. סופה של המדינה בוא יבוא, בדיוק כפי שהבטיחו הרבנים לפני מאה שנה.

החוקרים באקדמיה מעניקים לקנאות האנטי־ציונית סיבות רציונליות, ואילו דווקא הציבור החרדי, שאמור לסנגר על רבניו ועל מנהיגיו, אומר בפה מלא שהספר "ויואל משה" נולד ממצוקה. במקום שהקנאים יודו בכישלונם, הם נדחקים לתירוצים מופרכים דוגמת "מעשה שטן".

המטורפים של אחמדינג'אד

בערב יום העצמאות שלחה לי ידידה חרדית לינק לסרטון שמתעד את תהליך ציורו של דגל המדינה על קיר ענק באילת. אני מודה ומתוודה שהמתנתי לעוקץ שישים את האירוע ללעג ולקלס, אולם הוא הסתיים במנגינה שמימית מרגשת על רקע הדגל המצוייר. לקח לי כמה דקות להבין שאין פה שום ציניות ושמדובר בסרטון ציוני לעילא. מי שהתרגשו ממנו והפיצו אותו ברשת לא היו פעילי ההסתדרות הציונית או מתפקדי הליכוד, אלא חרדים לובשי שחורים שלא משרתים בצבא.

רוב החרדים כיום לא אומרים הלל ביום העצמאות, לא מניפים דגלים, וכנראה לא יגדירו את עצמם כציונים, אבל יחסם למדינה נע בין נאמנות לאהבה. הקנאים הם מיעוט קטן. מקובל לחלק אותם כך: בודדים נפגשים עם אחמדינג'אד ושונאי ישראל בעולם, עשרות תולים דגלים שחורים ביום העצמאות, וכמה אלפים משתייכים לעדה החרדית בירושלים ונמנעים מקשר עם המדינה ומוסדותיה. ואילו יתר הקנאים, הפחות קיצוניים, שגם הם מהווים רק כעשרה אחוזים מהציבור החרדי, מבטאים את קנאותם בעיקר בהימנעות מהצבעה בבחירות.

הקנאים יודעים שהציבור החרדי הרחב אומר עליהם שהשקפת העולם הקנאית שלהם נחלה כישלון חרוץ. לכן הם מחלקים לילדיהם קלפי משחק על סופה של המדינה הציונית. החילונים המזועזעים מפרסמים את הקלפים בעמוד הראשון בעיתון, אבל החרדים מגחכים בבוז. נבואות הפורענות על מדינת ישראל הן הקלף האחרון שנותר לקנאות בימינו. וזה אינו קלף מנצח.