בשבוע שעבר ישבה ועדת החוקה של הכנסת על המדוכה ודנה בחוק הסנקציות, שמאפשר לבתי הדין הרבניים להטיל על סרבני גט שלל עונשים מרתיעים: איסור יציאה מן הארץ, עיקול חשבון בנק, שלילת רישיון נהיגה, ואפילו מאסר. ח"כ עתניאל שנלר וארגון "מבוי סתום", שפועל למען מסורבות גט בישראל, הגישו הצעת תיקון, שתחייב את בית הדין הרבני לעשות שימוש בכלי הענישה שהמחוקק מעמיד לרשותו.
התיקון לחוק מבורך. רשויות החוק חייבות לרדוף את סרבני הגט עד חורמה. אך האם זה האמצעי היחיד שיכול לשחרר את הנשים מכבלי עגינותן? האם אין דרך אחרת?
העגינות של תמר אמנו
היה היתה פעם אישה שקראו לה תמר. היא רצתה להקים משפחה, אבל הממסד אמר לה: אסור לך! אישה "טובה" שהולכת בתלם היתה מצייתת לצו הממסד. אבל גיבורת הסיפור שלנו לא היתה אישה "טובה". וגם לא צייתנית. היא היתה נחושה להקים לה משפחה ולא הסכימה לוותר על זכותה ללדת ילדים. אז מה תמר עשתה? ובכן, מה היא לא עשתה! האישה הצעירה הזו רמסה את המוסכמות הכי נוקשות של תקופתה, ובעצם גם של תקופתנו, ותוך כדי כך ביצעה כמה מעשים שמוגדרים כתועבה: היא התחפשה לזונה, פיתתה גבר וגנבה את זרעו ללא ידיעתו. ואת כל זה היא ביצעה בחם שלה, שזה, כידוע לכל, גילוי עריות מדרגה ראשונה.
ומה קרה בסוף?
בסוף אנחנו נולדנו.
כן, כן, תמר היא אמא שלנו. מצאצאיה נולד דוד המלך.
אילו תמר היתה מצייתת לגזירת העגינות שנכפתה עליה, לא היינו קיימים. עם ישראל חי בזכות אישה שנחלצה מעגינותה במו ידיה, ולא ישבה והמתינה עד שהממסד יואיל בטובו לשחרר אותה.
הפתרון של ספר דברים
זה הצד של תמר. אך לסיפורי עגינות תמיד יש שני צדדים - בצד אחד ניצבת אישה שרוצה להקים משפחה, ובצד השני ניצב הממסד שאומר: את - לא!
בימינו העגונות הן נשים מסורבות גט או כאלה שבעליהן נעדרים, אבל בימי קדם נשים רבות שנשללה מהן הזכות להקים משפחה היו עגונות ייבום. לפי חוק הייבום, אלמנה ללא ילדים חייבת להינשא לאחי בעלה (או לקרוב משפחה אחר שלו). הבעיה היא שלעיתים אף אחד לא רוצה לייבם אותה. זה בדיוק היה המלכוד של תמר, שלרוע המזל התאלמנה פעמיים, משני אחים: האח השלישי לא ניתן לה - וגבר זר נאסר עליה לקבל. לכן היא נאלצה לגנוב בעורמה את זרעו של חמיה.
אז מה עשה הממסד לתמר המרדנית שהעזה להיכנס להריון בניגוד לחוק?
עכשיו הזמן לגלות למי שאינם מכירים את הסיפור, שהחם של תמר הוא יהודה, האב הקדום שלנו. יהודה גוזר מוות על כלתו הסוררת. אבל כשמתברר לו שהאב המאושר אינו אלא הוא עצמו, מייד הוא מזכה אותה ומכריז: צָדְקָה מִמֶּנִּי. יהודה לא אומר שהוא מזכה את תמר משום שהיא נושאת ברחמה את בנו, אלא משום שהיא צודקת. מאחורי דבריו האמיצים ניצב עיקרון חד־משמעי: הקמת משפחה היא זכות יסודית של כל אדם ואף ממסד לא יכול לשלול אותה. אישה רשאית לעשות הכל, אבל ממש הכל, כדי לממש את הזכות הזאת.
תמר נחלצה מעגינותה, אולם אלמנות רבות אחרות בתקופתה נותרו שבויות בידי משפחות בעליהן המתים. אם המחוקקים הקדומים שלנו היו פחדנים ומאובנים כמו הממסד הדתי בימינו, הם היו מצקצקים בלשונם ואומרים לעגונות: אין מה לעשות, זה החוק. אבל פעם התרבות היהודית לא פחדה מחידושים. להפך. בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול.
כך נולד חוק החליצה בספר דברים שנתן מענה מוחלט לעגונות מסוגה של תמר. החוק הזה אומר דבר פשוט מאוד: מנהיגי הקהילה חייבים לשחרר עגונות. נקודה. אלמנה שאחיו של בעלה המת לא נושא אותה, תקבל ממנו חליצה, שזה בעצם מעין גט. כן ירצה, לא ירצה, מי שואל אותו? אף אחד לא רשאי לשבות אישה בכבלי נישואים שאינם מוגשמים ולמנוע ממנה את הזכות להקים לה משפחה חדשה.
הסיפור על תמר בספר בראשית משקף תקופה קדומה, ואילו חוק החליצה בספר דברים משקף תקופה מאוחרת יותר. תמר גנבה את זרעו של יהודה משום שהאופציה של חליצה לא היתה קיימת בזמנה.
התחדשות מול ניוון
חוק החליצה ממחיש את כוח החידוש של התרבות היהודית בעבר, ואת התנוונותה בימינו. לא חסרים פתרונות הלכתיים לבעיה של מסורבות הגט. צריך רק רבנים שיעזו להפעיל אותם. הנה, למשל, דוגמה לפתרון יצירתי: לפני כשלושים שנים קם הרב עמנואל רקמן ז"ל (ממנהיגי האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב) וייסד בית דין פרטי ששיחרר נשים עגונות באמצעות העיקרון ההלכתי של "קידושי טעות". לפי העיקרון הזה, אפשר במקרים חריגים לבטל נישואים למפרע אם מוכיחים שההסכמה של האישה ניתנה מחוסר ידע מהותי על בעלה. למשל: היא לא ידעה שהוא חולה נפש, או אלים, או לא רוצה ילדים. הרב רקמן עשה תרגיל אינטלקטואלי מזהיר וכלל ב"קידושי טעות" גם אישה שלא ידעה שבעלה יסרב לתת לה גט ויגזור עליה חיי עגינות... בתחילה עוד נמצאו כמה רבנים אורתודוקסים שתמכו בפסיקתו והסכימו להשיא את הנשים שהוא שיחרר. אבל בתוך זמן קצר קרה מה שתמיד קורה בממסד הדתי בתקופתנו: הרבנים המקלים חטפו רגליים קרות ומיהרו להצטופף בחיקו החם והבטוח של הקונצנזוס ההלכתי המחמיר.
והעגונות? הן, כמובן, נותרו בעגינותן. מצטערים, אומרים להן, באמת מצטערים, אבל אין פתרון לבעיה שלכן.
חוק החליצה של ספר דברים זוהר עד היום באור יקרות וקורא: הנה מה שצריכים לעשות מנהיגים דתיים בעלי שאר רוח.
זה מה שמלמד אותנו חוק החליצה שנחקק לפני אלפי שנים.
ומי יחוקק לנו את חוק החליצה של ימינו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו