לחלק דגים או לחלק חכות
כמעט שנתיים לאחר שהמחאה החברתית פשטה על פני הארץ, מתכוונים חלק מיוזמיה לקרוא לציבור הרחב לחזור לכיכרות. הגזירות המיוחסות ליאיר לפיד - מי שנהנה בקלפי מן ההפגנות הגדולות יותר מכל פוליטיקאי אחר - עשויות להתניע מחדש את המחאה. מוקדם לדעת מה יהיו מימדיה. שכן מוקדם להעריך עד כמה האכזבה חילחלה כבר ללבבות. בעיקר של רבים אשר הצביעו ליש עתיד.
ביסודה היה למחאה החברתית תפקיד מרכזי לנער את העובש שדבק בחברה הישראלית, אשר קיבלה כתורה למשה מסיני את גזירותיו של מה שנקרא "הקפיטליזם החזירי". הטייקונים עשו כבשלהם בכספי הפנסיונרים בפירמידות העסקיות שלהם, והוועדים הגדולים בנמלים חסמו את שערי הארץ בכל פעם שנדרשה תרומתם למאמץ, וכמובן שערוריית הגירעון בחברת החשמל.
רק שהמחאה לא כיוונה את חיציה אליהם, אלא תבעה לעצמה. כל תביעותיה היו צודקות.
אך כאשר ד"ר יובל שטייניץ הסתייג מלמלא אחריהן במלואן, אפילו לא במתכונת של הוועדה בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, דחו אותו בקש והעמיסו על המשק הלאומי הוצאות נוספות במיליארדים. מערכת החינוך בלבד קיבלה עוד 11 מיליארדים.
כולם מוצדקים. כולם ראויים. כולם אפילו נחוצים. רק שלפיד לא היפנה את שאלתו הנודעת "איפה הכסף?" לכתובת הנכונה. השאלה היתה מניין יבוא הכסף? עכשיו הוא נאלץ לשאוב את הכסף מכיסי בוחריו, ומתעוררת בעיה מוסרית ופוליטית. יש שתי דרכים להקל על הנצרכים: להעניק להם דג מאכל או חכה לדוג דגים. בנימין נתניהו מעדיף בדרך כלל להעניק חכה, אבל אחרי ההפגנות נתפס לפתרון הקל והעניק דגים. בשל המחאה החברתית נגרמה הוצאה בלי גיבוי של הכנסה.
לפיד נקלע אמש למציאות מביכה הן בתחילתה של המחאה החברתית, הן בהפגנה מול ביתו. אך אפשרות זו היא בלתי נמנעת. כדי להצליח הוא חייב להתבונן בגובה העיניים אל המחאה ואל מי שמצטט אותו ומביכו מן הימים ההם, ולהחזיק מעמד ולא להישבר. זה נחוץ, הכרחי, אבל לא מספיק.
לפני הכל עליו לטפל בעיוות שהטייקונים זוכים ל"תספורות" והבנקים מוותרים להם על מיליארדים בלי ליטול מהם את השליטה על הפירמידות, ובנמלים הוועדים הגדולים מונעים את הרפורמה הנחוצה.
אם לפיד נכנע בעניין זה ליו"ר ההסתדרות עופר עיני, עליו לחזור בו מכך. כפי שהוא אמר לפני שבועיים, וכפי שנתניהו התנהל בהיותו שר אוצר נחוש בממשלתו של אריאל שרון: אם צריך למלחמה - "אז תהיה מלחמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו