"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חבל שטרחתם להצביע, אולי הוא בכלל יודח

,עודכן

המסך המפוצל בערוצי הטלוויזיה בישר לצופים על דרמה. "בין בית הנשיא לבית המשפט" הוא המשפט שבחרו עורכי המשדרים לסיקור מצעד ההמלצות במשכן הנשיא מול נאומה המונומנטלי של התובעת בתיקי נתניהו ופתיחת שלב ההוכחות במשפט ראש הממשלה. לכאורה, כותרת מוצדקת. לא בכל יום צועד מנהיג המדינה לבית המשפט כשבמקביל גורלו הפוליטי מוכרע כמעט בשידור חי. אך למעשה הדרמה המשטרית האמיתית התחוללה במקום אחר לחלוטין - בג"ץ.

בעוד מעמד הפלבאים מרוכז במסך העשן הפוליטי־משפטי, החליטו השופטים הנכבדים להראות מי באמת מקבל את ההחלטות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והורו ליועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה להגיב לעתירה שעניינה הוא מדוע לא ינצל מנדלבליט את סמכותו ויוציא את נתניהו לנבצרות.

על מה הסתמכו השופטים? ובכן, כמו במקרים קודמים, לא בהכרח על לשון החוק לבדה, ודומה שגם לא על בלמים, אלא בעיקר על עצמם ועל חוכמתם הנשגבת. העתירה המדוברת מתבססת על הערה שהוסיף השופט חנן מלצר בעתירה שנגעה להסדר ניגוד העניינים שקבע מנדלבליט לנתניהו, ובהערה זו כתב מלצר כך: "הכרזה כזו על נבצרות מסורה בלעדית בידי היועץ המשפטי".

התרגלנו ששופטינו העליונים לקחו לעצמם סתם כך את החירות להחליט על מינויים בצבא ועל מדיניות ההגירה של ישראל. גם ראינו אותם מחליטים לדון בחוק יסוד והופכים בשאלה אם מותר להטיל את הרכבת הממשלה על מאן דהוא. התרגלנו - אולי יותר מדי. משום שלא רק ערפל האירועים האקטואליים והדרמות הרגעיות מונעים מאיתנו להבחין בשערורייה, אלא הנרמול ההדרגתי של האבסורד.

למעשה, כשמסירים את הז'רגון המשפטי, נותרת אמת עירומה: השופטים מהרהרים באפשרות שאדם אחד יוכל להחליט על הדחה של ראש ממשלה מכהן על פי שיקול דעתו ונטיותיו, ללא שום קריטריונים מחייבים לפני קבלת החלטה קיצונית מהסוג המדובר.

הרבה מילים עולות בראש מול ההחלטה הלא בלתי דרמטית הזו, גם אם לבסוף יואילו בני האלים מאולימפוס המשפט שלא להורות למנדלבליט לפטר את נתניהו. יש כאלה שילכו עם הלקסיקון שלהם עד "הפיכה" או "פוטש", ושמעתי גם "מגלומניה", "היבריס" ו"שיכרון כוח". אני משאיר את הבחירה הלשונית לכם. רק מילה אחת אני מתקשה לדחוק לתוך האירוע הזה: "דמוקרטיה".

קשה עד בלתי אפשרי לאמוד את הנזקים וההשלכות שעלולים להתרגש עלינו אם וכאשר ייצא לדרך מהלך חסר עכבות שכזה. עצם הדיון בו צריך לעורר שאט נפש - בדיוק כפי שעוררו פעמים קודמות שבהן בית המשפט נכנס ברוב עזוז לשדות מוקשים אזרחיים. כשבג"ץ דורש מיועמ"ש להתייחס ברצינות למשאלת לב מופרכת לגבי הדחת ראש הממשלה - במקום לדחות את הפנטזיה האנטי־דמוקרטית הזו על הסף, הרושם המתקבל הוא שהיצמדות ללשון החוק, נשיאה באחריות ורגישות להכרעותיו של המון העם הנבער - הפכו מזמן לשיקולים שוליים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר