חוזרים לחיים, עוד בגלגול הזה

בתשע וחצי, כמה דקות אחרי שהתחילה, עצר שלום חנוך את ההופעה. לא דברן גדול, ועם חיבה ברורה למשפטים שלא מגיעים בהכרח אל היעד, הוא בירך את הקהל ב"חג חירות שמח". הוא הזכיר שוב את החירות ונענה בהמייה רכה מן הקהל, שהבין בדיוק על מה הוא מדבר. ההתרגשות שלו היתה מידבקת, לא אופיינית לאיש, אבל אחרי שנה של דממה מוזיקלית, גם הערב עצמו לא היה הכי אופייני. בקצה הכנרת, מרחק נגיעה מיער אוהלי הקמפינג ומפקקי התנועה המבורכים, הבקיעו קרני שמש מוזיקליות את ענני הסטרס, ואל הלב חלחלה ההבנה שמשהו ישן סוף־סוף חוזר.

באותה השעה התעוררה חיית הופעות נוספת מתרדמת החורף הממושכת שלה וחזרה אל הבמה. נישא על גבי ביצוע מחודש ל"את חירותי", חגג גם ברי סחרוף את החירות שנחתה עלינו מוקדם מהצפוי. אם חיפשנו את הרגע הנדיר אשר רק הוא יכול להפוך הופעה שגרתית לאירוע חד־פעמי, הרי בצמד ההופעות הוא היה לגמרי מול העיניים ובתוך האוזניים. מילים ישנות קיבלו, כצפוי, משמעות עכשווית. אחרי זמן ממושך שבו הרגשנו ש"אדם בתוך עצמו הוא גר", לא "פתחנו דלת לקבל מכר" ונוכח "הסופה העוברת" היה לנו "עצוב ומר", הפך גם המנון המופנמות של חנוך לתיאור של אפיזודה היסטורית המחכה לסיומה. כששר "יש ערימה של חבר'ה על הדשא" (ומאחוריו ריחפו צלליותיהם של מאיר אריאל ואריק איינשטיין), היה נדמה שתיאור ההמולה בדשא הגדול של משמרות לקוח מעידן אחר, בעוד שאת הרגע בו "וכשאני מקיץ אין איש בדשא" המלווה בחרדת אינטימיות מצמיתה, הכרנו על בשרנו בזמן האחרון היטב.

כמי ששהה זמן ממושך מדי בחדר חשוך ועיניו מתקשות להתרגל לאור השמש, התעוררנו לאחרונה מחדש אל התרבות. אמנון לורד היטיב לתאר השבוע בטורו את השיבה אל העולם שבחוץ ועד כמה היא אינה מובנת מאליה. את כדורי הוויטמינים התרבותיים שבהם הסתפקנו אנחנו זונחים לטובת יציאה לטיולים ומפגש עם החמה עצמה. אחרי דיאטה תרבותית קיצונית ובלתי נמנעת אנחנו מתחילים להיזכר עד כמה היו חיינו דלים בזמן המגיפה.

כמו בסיפור על נזיר הזן הצועד ברחוב כשבידו האחת לחם "כדי שיהיה לי ממה לחיות" ובידו האחרת פרח "כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות", מוסט המבט מהיד המחוסנת לחיפוש אחרי פרח, והצורך למלא את החיים שהרווחנו באירועים בעלי משמעות שב ומתעורר. הופעות מוזיקליות, בדומה לשמחות משפחתיות, להצגות תיאטרון ולתפילות המוניות, עונות על צורך אנושי בחיים של ערך אשר אינם מושתתים על הישרדות פיזית בלבד. נחוצים לנו סרטי קולנוע על מסך גדול או הליכה על החוף בשעת זריחה, ועכשיו, אחרי שכבר נדמה היה שנגמלנו, אנחנו מתחילים להבין עד כמה.

ואולי גם אחראית האנמיה התרבותית שבה לקינו לכמה מן התופעות המוזרות של התקופה האחרונה. לשיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות, לאדישות הממארת לעתידנו המשותף. אולי כעת, כשנלמד לשאול מחדש לא רק "איך", אלא גם "למה" ו"לאן", נחזור להרחיק מבט אל מעבר לטריטוריה שבה כלאה אותנו הקורונה. אנחנו חוזרים לחיים, עוד בגלגול הזה.