ברית איראן־סין: סיבה לדאגה

בשעה שתשומת הלב הציבורית מתפלשת בשלולית הפוליטית הפנימית ובטפלויותיה, מתפתח איום אסטרטגי על ישראל העלול להתפתח לממדים קיומיים. אם אכן תתפתח למלוא הפוטנציאל הטמון בה ברית איראנית־סינית, עלול המזרח התיכון להיקלע שוב למלחמה קרה בין מעצמות העל, באופן שיאיים על ישראל. נאצר הציב איום כזה, כאשר הגיבוי הסובייטי למדיניותו הרדיקלית סייע לו להבטיח הגמוניה אזורית ולאיים על ישראל במשך יותר מעשור; הניסיון האמריקני לפייס את נשיא מצרים החמיר את האיום הזה שהתפרץ בקיץ 1967. עכשיו, סיוע סיני מסיבי למשטר הרדיקלי בטהרן עלול לגבות את איראן בניסיונה להטיל את ההגמוניה שלה על האזור, במסגרת מלחמה קרה מסוג אחר המתפתחת בין ארה"ב לסין. גיבוי סיני כזה, המלווה בפייסנות נוסח אובאמה של ממשל ביידן, עלול לקדם הגמוניה כזו שתציב לישראל אתגר אסטרטגי בממדים שלא חוותה מאז מלחמת יום הכיפורים.

ישראל נתונה בשנים האחרונות במלחמה הולכת ומסלימה עם איראן, בניסיון למנוע ממנה בכוח לבנות תשתית צבאית מסיבית סביב גבולותיה. זה פשר ההפצצות הנרחבות המיוחסות לישראל בסוריה ובמערב עיראק. איראן מבינה שרק ישראל יכולה לבלום את שאיפותיה ההגמוניות ומייעדת את התשתית הזו להרתעת ישראל, באמצעות איום מסיבי על מרכזי האוכלוסייה שלה. גם רוב המשטרים הערביים מבינים שרק ישראל חזקה ונחושה מספיק כדי לבלום את האייתוללות. ארה"ב חשובה יותר, אך אמינה ונחושה הרבה פחות. הם נחרדו מפייסנותה בימי אובאמה, התעודדו זמנית בימי טראמפ, ומודאגים משיבת הפייסנות בימי ביידן. זה פשר "הסכמי אברהם": במידה רבה הוחלף "הסכסוך הישראלי־ערבי" במתכונתו המוכרת בקואליציה ישראלית־ערבית נגד איראן וארדואן, המשדרת חשדנות כלפי הממשל החדש בוושינגטון.

המדיניות הנחרצת בימי טראמפ התמודדה עם האתגר האיראני בהיקפו הכולל: לא איום גרעיני ממוקד, אלא סכנת הגמוניה אזורית, שתשדרג את איראן הרדיקלית למעצמה הרבה מעבר למזרח התיכון, המבטיחה חסינות גרעינית לפרובוקציות הקונבנציונליות שלה ושל שלוחיה. מענה ממוקד במתכונת הסכם הגרעין של 2015, המחזק למעשה את מעמדה של איראן, אינו מתמודד עם אתגר מורכב כזה. למולו נדרש "משחק סכום אפס", החותר לפגוע באיראן בעיקר בתחום הכלכלי ולהרתיע אותה מעימות על ידי הבטחת גיבוי אמריקני לפעולותיה הצבאיות של ישראל נגד איראן. בימי ממשל טראמפ נזהרו האיראנים מלהגיב בחומרה לאלפי פעולות גלויות וחשאיות של ישראל. כשיצאו בפרובוקציה רבתי נגד תעשיית הנפט הסעודית, גמל טראמפ בחיסול סולימאני, ואיראן לא העזה להגיב בהיקף המתאים למהלך המכאיב והמשפיל. העיקר היה הפגיעה הכלכלית המסיבית, שספק אם איראן היתה יכולה להכיל לו התמידה ארבע שנים נוספות.

בימים אלה מסתמן שוב הצירוף המוכר עוד מימי אייזנהאואר: מעורבות כלכלית וצבאית עמוקה של המעצמה המתחרה בארה"ב ותגובה פייסנית מוושינגטון. שר החוץ הסיני חתם בטהרן הסכם אסטרטגי ל־25 שנה במתכונת שעוצבה בביקורו של הנשיא ג'ינפינג ב־2016, שנועד להגדיל את הסחר בין שתי המדינות ביותר מפי 10, ל־600 מיליארד דולר בתוך עשור. ההסכם מעדיף את סין בהשקעות עתק באיראן - בתשתיות, בבנקים ובתקשורת. הוזכרה גם אפשרות של תרגילים צבאיים משותפים ושיתוף בתעשיות צבאיות. איראן צפויה לספק לסין כמויות גדולות של נפט וגז לטווח ארוך במחירים נמוכים יחסית.

הסכם כזה מנטרל במידה רבה את מנוף הלחץ הכלכלי האמריקני, מחזק מאוד את עמדת המיקוח האיראנית ועלול לבשר תנופה מחודשת של מאמצי ההגמוניה האיראניים באזור. קצב מימושו ומאפייניו תלויים במידה מכרעת ביחסי ארה"ב־סין. מדובר בקלף מיקוח סיני חשוב בזירה הגלובלית שהושעה בתקופת טראמפ ונשלף מול ביידן. המשמעות לישראל דרמטית.