כל אדם סביר חש או חשש כי עדותו של השגריר זאב בן אריה נגד אביגדור ליברמן לא תעבור חלק, כנהוג. מי שסבר כי הכל יתנהל כסדרו - שיקום; וכפי שנאמר בשיר הפופולרי "אף אחד לא קם". לא היה ברור אם ילקה בזיכרונו כפי שטען אתמול בהיפתח המשפט בירושלים או יביא פתק מחלה מרופאו ואולי משהו מקורי יותר, אבל היתה תחושה בלי הוכחה כי לא מדובר ב"סתם יום של חול".
אין זה עניין לגורמים מחוץ לביהמ"ש להעריך מה קרה לזיכרונו של בן אריה, ומדוע. הוא סייע אתמול לליברמן באומרו "לא זוכר, לא זוכר, לא זוכר", אבל בית המשפט קיבל את עדותו במשטרה ושם הוא זכר גם זכר מה אירע כאשר ניסה לשבש את החקירה נגד הבוס שלו שר החוץ. השופטים ישקלו ויעריכו, אבל אני זוכר מנעוריי מה אירע למפכ"ל משטרה - שהפך גם הוא לשגריר (באוסטריה) - אשר בחקירתו על ידי עורך הדין שמואל תמיר במהלך משפט הדיבה של עמוס בן־גוריון נגד שורת המתנדבים לקה ב"לא זוכר, לא זוכר", וסיים על ספסל הנאשמים ועם הרשעה.
עתה נתון גורלו של ליברמן בעדות סגנו המודח דני אילון, ובין שני הקטבים האלה יישמעו עוד כמה עדים. תהא ההכרעה אשר תהא - היא כבר התרחשה כאשר היועץ המשפטי יהודה וינשטיין סגר את ליבת התיק נגד ליברמן וביטל את כתב האישום, וזה העיקר. הוא הכריע וליברמן כבר יצא יבש מן הים. עתה נותר לו רק להתמודד עם גרגירי החול על החוף.
גורלו של ליברמן הוא עניינו. מצב שלטון החוק הוא עניינם של שאר האזרחים. כאשר וינשטיין מאייש את עמדת היועץ המשפטי ויוסי שפירא הוא מבקר המדינה, דומים בני האור לחיל אוויר שאין לו מטוסי תקיפה. לעיתים זה גם לרעת הנחקרים.
התמונה הכוללת של נסיגת שלטון החוק מעוררת דאגה; בתוכה - עדותו המפוקפקת של בן־זאב היא פרט משני, מהמעלה השנייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו