"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

גם ברחוב הערבי היא נתפסת כנטל על מפלגת העבודה

,עודכן

רוב הדיון הציבורי על מועמדת מס' 7 במפלגת העבודה, הבמאית אבתיסאם מראענה, מרוכז בתגובת הרוב היהודי. על התגובות ברחוב הערבי ממעטים לדבר, אך הן מוסיפות נדבך חשוב להבנת התופעה.

באישיותה ובאופן התנהלותה, מראענה לא רק גורמת לבן־גוריון וליצחק רבין להתהפך בקבריהם, אלא גם לבוחרי המפלגה היהודים והערבים כאחד לעמוד פעורי פה. בשנים עברו, הזכייה במשבצת של מועמד ערבי במפלגת העבודה היתה מלווה במאבק אדירים - והזוכה במקום הנכסף נהנה מכוח אדיר הן במוסדות המדינה השונים והן בחברה הערבית. לרוב היו אלה דמויות מעורבות בחיי החברה הערבית. מתוקף מעמדם כחברי כנסת במפלגת שלטון, ולאחר מכן במפלגת אופוזיציה גדולה, הם נחשבו לכתובת מרכזית בחיי הציבור הערבי, ובתקופה מסוימת אף היו חלק מוועדת המעקב. אולם גסיסת המפלגה ודעיכתה גרמו לדמויות מרכזיות בציבור הערבי לזנוח אותה ולחפש אלטרנטיבות רציניות יותר.

אל המשבצת הזו נכנסת מראענה, והיא אכן דמות ייחודית מבחינת הציבור הערבי - עם כל הכבוד להישגיה האמנותיים. בשמאל היהודי רואים בה גשר וחידוש מרענן, אך בחברה הערבית, בפרט המסורתית, היא לא נתפסת כדמות מייצגת. למאפייניה הביוגרפיים - ערבייה הנשואה ליהודי וחיה כתל־אביבית לכל דבר - מתווסף מה שנתפס כחוסר עקביות. אחרי שבמשך שנים הציגה עצמה כאנטי־ציונית מובהקת, לרבות אמירות מתריסות סביב סוגיות רגישות לציבור היהודי, כמו ימי הזיכרון, לפתע היא מגלה שהיא יכולה להיות חלק ממפלגת העבודה? לא כניסתה לפוליטיקה היא הבעיה, אלא בחירתה במפלגה שמזוהה יותר מכל עם כינונה של מדינת ישראל, שעומדת בסתירה לזהותה הפוליטית הפומבית. האם היא רואה עצמה פתאום כשחקנית צוות במפלגה שמילאה את התפקיד הדומיננטי מכל בעיצוב הממלכתיות הציונית?

ברחוב הערבי נתפסת מראענה כמי שנהנית ממצבה הגוסס של העבודה, ולא כמי שמגיעה לחיים הפוליטיים עם רקורד של עשייה ציבורית. מי מתומכיה בקרב השמאל היהודי שמאמין שהיא תסחף אחריה מצביעים ערבים, יתאכזב לגלות את התגובות לפועלה ולדמותה בשיח הערבי, שם היא רחוקה מלהיתפס כמייצגת אותנטית של הזרם המרכזי בציבור הערבי, ואפילו לא של בוחריה הערבים של מפלגת העבודה.

.מוקדם להעריך כיצד תתפקד כחברת כנסת, ובהחלט ייתכן שתתגלה כפרלמנטרית נהדרת, שתרוויח ביושר את אהדת בוחריה היהודים והערבים. אך דווקא בקרב תומכי העבודה הערבים, רבים סבורים שעד מהרה תמצא עצמה רחוקה מההשפעה הפוליטית, כגיבנת על גבה של העבודה, ולא נכס שיעזור למפלגה הגוססת להשתקם ולחזור לימיה הטובים. זו, אגב, הבעיה של כל המפלגות הציוניות שמחפשות או בוחרות את הדמות הערבית מבלי לנהל שיג ושיח רציני עם החברה הערבית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר