פורים תש"ף-תשפ"א: מסיכות, רעשנים...

הימים שחלפו בין פורים שעבר לפורים השתא ייזכרו בדברי הימים כפרק עמוס טלטלות ובלבול. אזרחי ישראל היו עדים למחזות ולמיצגים, ספק הזויים ספק דמיוניים, שלא שיערום אבותינו. לפני שנה בדיוק, כשהקורונה החלה להתפשט, נערכנו לבחירות שלישיות, וכעת רביעיות. מסימני התקופה: תנועת גאות ושפל של כוכבים. את מקומם של הגנרלים החליפו מומחי בריאות הציבור; וכנגד אלה ואלה הופיע הרב קנייבסקי, ש("חלילה") לא יכרע ולא ישתחווה לכללי המדע, וכמו יצא מליטא של המאה ה־19, את דתי הממלכה אינו עושה. והעיר שושן נבוכה.

הקרוסלה בשמאל - סחרחורת: מרב מיכאלי כבשה את מפלגת העבודה, ובפיה בשורה: שכל הבעלים ייתנו יקר לנשותיהם למגדול ועד קטן. לו היינו בשושן הבירה, היתה מיכאלי בוודאי מזדהה עם ושתי "הצודקת" ודוחה את אסתר "המעשית". מפלגת העבודה מעולם לא היתה רחוקה מדרך מייסדיה. נהפוך הוא.

מחוזות חדשים נפתחו בין הודו לכוש: עשרות אלפי ישראלים נהרו לדובאי לראות במו עיניהם את הסטנדרט החדש: בתי מלון בסגנון גלילי כסף וזהב על רצפת בהט ושש. לעומת הנהנים קמו הקדושים־מתענים נוסח בלפור: מאז יוני 2020, ובכל מוצאי שבת, נקבצו ובאו ילידי שבט צפון תל אביב לרחובה של עיר, מכים בתופי הטם־טם מחופשים לנביאי זעם, כביכול דורשים טוב ודוברי שלום לעמם. מסיכות, רעשנים, מיצגים מיניים בוטים, שירים וריקודים. לא תפארת הדמוקרטיה, אלא אקסטזה של שנאה כדי ביזיון וקצף.

בתוך כך, בשנה החולפת נרשם שיא בתופעת הישראבלוף הפוליטי. לפני כשנתיים חברו יחדיו חצאי מפלגות ורסיסי אנשים למען השקה של מפלגת־שבט חדש־ישן: "רק־לא־נתניהו". אדריכלי השבט, הידועים גם כשמנה וסולתה, קשרו כתרים לראשו של אחד, גנץ, לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. לשם כך נהגו לפי המודל האולטרה־קפיטליסטי שעיקרו: 10 אחוזים מוצר ו־90 אחוזים אריזה ושיווק; למען הראותם את יקר תפארת גדולתו. כאשר התברר כי הרכש לא הביא את הסחורה, יצאו האדריכלים, בחרפתם כי רבה, רצים דחופים, ובימים אלו אומרים לו: "לך!". ציר מרכזי בתהליך זה של פירוק־הרכבה מגולם בדמותו של ליברמן, שלפני שנה בדיוק הצהיר: "נעשה הכל למנוע בחירות רביעיות". אבל האיש נמלא חֵמָה ומשועבד לשנאה.

אז מה היה לנו? עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, תוצר בורות־טיפשות מצד מנהיגי שבטים שהפיצול הוא דרכם להגדיר את זהותם. הבעיה היא, כמו שאומר "הגשש", שהאלמנט עלינו, און־דה־האוס: את המחיר כולם משלמים. הקורונה, בשילוב הקמפיינים המתישים, יצרו תנועה צנטריפוגלית, אל הקצוות, וחשפו את "המוטציה הישראלית": פסיפס בלתי הרמוני של שבטים מנוכרים; כל שבט שבוי במטעניו ההיסטוריים, ללא יכולת לראות את התמונה הכוללת.

כדי לשוב למסלול שפוי, על המנהיגות הלאומית לקדם את כללי האמנה הישראלית כחברה יהודית, ציונית ודמוקרטית. יש להדהד זאת כנגד חולשת השבט השמאלי־רדיקלי, שחבריו מקפידים לקיים מצוות משלוח מנות איש לרעהו, בתנאי שמדובר כמובן במסתננים, בפלשתינים ובלהט"בים. ביום שבו הם יצטטו ממגילת אסתר כפי שהם מצטטים ממגילת זכויות האדם של האו"ם, סימן שחזרנו למסלול. מצד שני, כנוגדן לחולשת השבט החרדי, יש לחזק את הבסיס הציוני־מודרני. הצלחת חיסוני הקורונה הוכיחה שהמדע אינו רק ערך, אלא צורך חיוני לכינון חברה מתקדמת ובריאה. ביום שהחרדים יצטטו ממגילת העצמאות כמו שהם מצטטים ממגילת אסתר, נוכל לדבר על אסטרטגיית יציאה.

גם השבט הימני־דתי סובל מחולשה: רבים בו נטועים בתרבות פסיבית־ריאקטיבית, חלקם כלואים במבנה פסיכו־חברתי שמרני־מאובן. כדי לצאת מזה, יש לעודד את חברי השבט להתנער מהמגזריות ולעשות מעשה: להיאבק וכך לכתוב פרק מפואר במגילת ישראל של העת החדשה. אם הקברניטים ינווטו את הספינה הלאומית בהתאם למצפן זה, כי אז רווח והצלה יעמוד ליהודים, ולכל־אזרחיה.