העמלות הן רק קצה הקרחון

ב־2005 שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, התמודד עם משק במשבר קשה. הוא הבין שיש בעיה מבנית במשק הישראלי ויצא בסדרת הרצאות שהסבירה שלמשק יש שלושה מנועי צמיחה: עובדים, קרקעות והון. הוא שאף לבצע רפורמות כדי לשחרר את שלושת המנועים התקועים - רפורמה במונופול ההסתדרותי על כוח האדם, רפורמה באישור וברישום נדל"ן ורפורמה בבנקים ובתיווך הפיננסי בכלל.

שלושתן היו יומרניות מאוד ודרשו מהלכים פוליטיים נועזים. נתניהו בחר להתחיל באחת הרפורמות הסבוכות והקשות - ריכוזיות הבנקים. פרופ' דוד לבהרי הציג באותה עת עבודה חשובה על עמלות הבנקים בהשוואה עולמית, שהראתה שרווחי הבנקים מעמלות בישראל גבוהים מאוד.

הדיוטות רואים בכך בעיה אחת - יוקר המחיה, אבל אנשי מקצוע ראו בכך צרה גדולה הרבה יותר. למעשה, משקי הבית השיאו רווחים לא סבירים לבנקים, במקום שאלה ירוויחו מהמגזר העסקי, מתיווך פיננסי. רווחים ממינוף המגזר העסקי, כשהם נעשים כראוי, תורמים לצמיחה ומניבים רווחים הוגנים לבנקים, מבלי להכביד על משקי הבית ועל עסקים קטנים. לכן הרפורמה, שנקראה על שם מנכ"ל האוצר דאז, יוסי בכר ז"ל, עשתה שינוי אדיר.

היא הוציאה מהבנקים את ניהול קופות הפנסיה והקרנות והגדילה את השוק הפיננסי. החל תהליך שהוריד את חלקם של הבנקים בניהול תיק הנכסים של הציבור משיעור בלתי סביר של כ־70% לשיעור מתון יותר בכ־15% כיום. המלאכה לא תמה, אבל הראייה החדה וההבנה העמוקה של נתניהו החלו תהליך חשוב מאין כמותו, שראוי להמשיכו כעת ולהרחיבו לשני מנועי הצמיחה האחרים.