מ"קיבעון נתניהו" למלכוד חוקתי

הקיבעון של הפוליטיקה הישראלית על בנימין נתניהו, התארגנותה הבלעדית סביב חיוב האיש נתניהו או שלילתו, הם נזק מתמשך ליכולתנו להתמודד עם מערכת משפטית המציבה איום על הריבונות הדמוקרטית. עוד לפני התביעה הפלילית שהוטחה בו, התכנסה הפוליטיקה הישראלית לכדי מתנגדיו ותומכיו ותו לא. כמעט כל השאלות נבחנו מבעד לזה. הסכסוך בינו לבין הפרקליטות החריף את תופעת "קיבעון נתניהו" שהשתלטה על ישראל, ועכשיו הקיבעון מעקר את הדיון הפוליטי ביחסי הכוח בין הרשויות בישראל וממלכד אותו.

ההתנהלות של הפרקליטות בתיקי נתניהו מעוררת שאלות מטרידות ביותר. דיון ענייני בהן היה עשוי לחשוף אותה כקבוצת כוח הנאבקת על עוצמתה ומכניעה את הפוליטיקאים למרותה. אבל אין דיון ענייני כזה, כאשר הכל נצבע בשאלה אם עמדה זו או אחרת מועילה או מזיקה לנתניהו או לשואפים לרשת אותו. יותר מזה: למערכת המשפטית יש אינטרס חזק להרשיע אותו ולסכל בזה איומים על עליונותה. לכן יש להניח שהוא יורשע, ויש להניח שהרשעתו תטיל אימה על כל יורשיו. הם כבר לא יתמודדו עם מערכת משפטית שחרגה ממידותיה ומאיימת על הדמוקרטיה בישראל. זוהי חזות קודרת מאוד.

עוד לפני שאנחנו יודעים אם נתניהו יזוכה או יורשע ובאילו סעיפים - ובלי זיקה הכרחית להכרעת דינו - התעוררו חשדות לא־מבוטלים ל"דיג" של ראיות נגדו בסתירה לחוק יסוד: הממשלה, לסחיטת עדים, לאכיפה בררנית לעומת יריביו, ולהפללת התנהגות שהיא מאז ומתמיד נחלת עיתונאים ופוליטיקאים בעולם הדמוקרטי ובארץ. 

החשדות מצטרפים לצל כבד הרובץ על הפרקליטות כבר כמה עשורים: למשל, זיכויו המהדהד של יעקב נאמן מתביעת שווא של הפרקליטות, שמנעה את מינויו לשר המשפטים; החיפוי השערורייתי על רות דוד; או נטרול הפיקוח על הפרקליטות בהרחקת השופטת הילה גרסטל. ישנן דוגמאות רבות. אנחנו רואים התנהלות מעין־כנופייתית של הפרקליטות, כדברי הנשיא ריבלין לאחר שקיבל בשעתו טיפול דומה לאלו שקיבלו נאמן וחיים רמון, ועל רקע דומה. שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן הוא כנראה נזיר צנוע ביותר, אחרת קשה להבין איך חמק מידה הארוכה של הפרקליטות.

איזה סיכוי יש לדיון ענייני בכל אלה, ובשאלות חשובות אחרות, כאשר המועמדים לרשת את נתניהו מאוימים על ידי פרקליטות שלוחת רסן? זה מצבם של יאיר לפיד, נפתלי בנט ואיילת שקד, אביגדור ליברמן, גדעון סער, שרי הליכוד הבכירים ומנהיגי מפלגות אחרים. לא נראה שאחד מהם ניחן באומץ, ביכולת האינטלקטואלית ובחוט השדרה המוסרי הנדרשים להתמודדות עם התמרון הרגשי של הפרקליטות. היא ודובריה מצליחים לשכנע שהם מצילי הציבור משחיתות ומדיכוי, כביכול, בשעה שהם שוללים ממנו את ריבונותו. 

משפט נתניהו מעורר כבר עכשיו את השאלה אם יש טעם שנבחר נציגים לניהול עניינינו. האם הם לא יהיו אלא בובות בידי הפקידים למיניהם, ובראשם המשפטנים? ומה מידת האמון שנוכל לתת במערכות האכיפה והמשפט שלנו? יש מי שמקווה שדווקא מפני ש"המערכת" מתנגשת פה עם מנהיג רב־עוצמה, ההתנגשות תהיה מנוף להבראתה. אבל זו תקוות שווא. נתניהו אינו יכול לטפל ביחסי הרשויות, מפני שכל פעולה שלו תתפרש כבריחה מאימת הדין או כנקמה. 

לפסימיות ביחס לגורלו המשפטי של נתניהו יש בסיס; רות גביזון צדקה באִבחוּן הטרגיות שבמצבו. אם להרשעה תקדם תבוסה שלו בבחירות, "כנופיית שלטון החוק" תנצח ותשלוט עלינו. אבל גם אם הוא ינצח בבחירות וירכיב ממשלה, העימות לא יוכרע. ואת המאבק יהיה חייב להוביל מנהיג שקשה להדביק לו האשמות, אם כי כבר התוודענו ל"יצירתיות" של הפרקליטות והמשטרה. נהיה חייבים להצליח במאבק. הריבונות הדמוקרטית שלנו תלויה ברפורמה חוקתית ומִנהלית עמוקה מאוד במערכת אכיפת החוק החולה שלנו וביחסים בין הרשויות, כדי לסכל את האיום על הדמוקרטיה הישראלית.