מנחם בגין ואנחנו

מארי אנטואנט, רעיית לואי ה־16,מוכרת בתור הקונדיטורית מהגיהינום שקבעה: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". מלכת צרפת המנוחה לא תעורר אסוציאציות של גמילות חסדים, אלא של עושר מופקר וניתוק. אלא שההיסטוריה יודעת אמת אחרת. מארי היתה דווקא אשת חסד צנועה, שניסתה לתת לילדיה חיים פשוטים צנועים ולא מלכותיים. ובדרכה התמימה אפילו לחצה לרפורמות שיגנו על העניים. אבל מה לעשות שכולנו זוכרים את "אם אין לחם, תאכלו עוגות". אבל רגע: היא לא אמרה את זה. התעמולה המהפכנית הדביקה לה משפט שמקורו בספר "וידויים" של רוסו. הנדסת תודעה 1789.

ההיסטוריה גדושה באנקדוטות כאלו. כמה גדול הפער בין הזיכרון ההיסטורי למציאות? תשאלו את מנחם בגין, דמות נערצת וחשובה בהיסטוריה היהודית. ועדיין, 29 שנים לאחר מותו, נראה שבשנים האחרונות, מנציחיו הגדולים הם דווקא בשמאל. בגין היה ממלכתי, אנחנו בגין. בגין היה מאחד, אנחנו בגין. בגין תמך בעצמאות מערכת המשפט, אנחנו בגין. בגין דמוקרט, ואנחנו? בגין! לבגין היה הדר. הם שכחו מה הם אמרו עליו בזמן אמת.

"ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון", זעק בגין הממלכתי בנאום בהפגנה נגד הסכמי השילומים ב־7 בינואר 1957. המפגינים צעדו לעבר הכנסת הישנה, פרצו את מחסומי המשטרה והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. מאה שוטרים נפצעו, גם חברי כנסת. בנאומו בכנסת קרא בגין לבן־גוריון "פשיסט" ו"חוליגן". בעקבות נאומו וההפגנה האלימה הושעה בגין מהכנסת עד תום המושב. מזכיר את הקפיטול?

בגין הדמוקרט דאג להעיף את שמואל תמיר ואהוד אולמרט, שהעזו לקרוא עליו תיגר לאחר 18 שנות אופוזיציה. בגין המאחד לעג לבריכות השחייה של המיליונרים בקיבוצים ואפילו את המשפט המפורסם "יש שופטים בירושלים", שרזי ברקאי ודומיו אוהבים לצטט, הוא לא אמר בגלל החלטה פרוגרסיבית של העליון, אלא בזכות החלטת בג"ץ לדחות עתירה נגד התיישבות יהודים ביהודה ושומרון. אגב, באותו נאום מפורסם בכנסת בגין לא אמר יש שופטים בירושלים, אלא יש שופטים בישראל.

כאן המקום לציין שההשראה לטור היא התיאוריה של חברי ד"ר אבישי בן חיים על החיבור בין ישראל השנייה לנתניהו ולבגין לפניו. השאלה ההיסטורית היא איך ראש ממשלה בינוני מבחינת ביצועיו, שהביא לצד שלום היסטורי גם משבר כלכלי ומלחמה, ראש ממשלה שבחולשתו הוביל לעשרות שנות שלטון פקידים ושסופו בפרישה טרגית, נזכר בתודעה ההיסטורית עד לא מזמן כגדול מנהיגי הימין. בגין הוא תופעה תרבותית־לאומית חד־פעמית, אדם שההערצה אליו פיתחה מאפיינים דתיים.

בישראל של שנות ה־50 וה־60, שאליה הגיעו מאות אלפי עולים מזרחים, הנרטיב הישראלי היה ברור. העולים לא יכלו להיות רחוקים יותר מהסיפור שהמדינה סיפרה לעצמה. יפי הבלורית והתואר זיהו אותם כחלק מהאויב. איך אמר מוטה גור לקהל הליכודניקי בבחירות 81'? "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים".

חשבו על חסמבהשל יגאל מוסינזון, הגיבורים נלחמים בבריטים, בנאצר ובאלימלך זאב רווח זורקין. רק מנשה התימני מייצג את ישראל השנייה. וכאן נכנס בגין לתמונה. דמותו, היהודית והחמה, הדרך שבה חיבק את ישראל השנייה, לאומיותו הבלתי מתפשרת, ויכולתו לדבר אליהם כאל שווים, עיצבו נרטיב חדש, מתחרה. הנרטיב היהודי. רק אחרי בגין, שאלתו ההיסטורית של פינקלשטיין על יהודים וישראלים יכולה להישאל. רק בגין כתב סיפור לציבור זועם, חסר שם.

הסיפור של בגין הוא לא סיפור אופטימי. זה סיפור שהוא קודם כל על חוויית רדיפה שהיתה משותפת למזרחים, לאנשי האצ"ל ואולי לכל יהודי בגולה. הוא סיפור פסיבי, על אדם שכל כוחו היה בעמידה נחושה כמגן היהודים במשך שנים, את האקטיביות הוא אפסן אחרי המחתרת. הסיפור המכונן של ישראל השנייה הוא סיפור של גיבור טרגי יווני, על מנהיג שנשבר מלחץ התקשורת והאליטות וחוזר לביתו.

וישראל השנייה קיבלה עליה את הדין ואימצה התנהגות של מרטיר להשכרה. כפי שבן חיים מאבחן, בכל התמודדות מול האליטות, ישראל השנייה, במובן הרחב, העדיפה לקבל עליה את הדין לשם שמירה על האחדות והמכנה המשותף הלאומי. לא תמיד בצדק, מורשת בגין הבולטת ביותר הפכה לימין שמרכין ראש, ימין גלותי של סיסמאות וחוסר פעולה. ימין נרצע.

ההתפתחות הרעיונית החשובה ביותר בשנתיים האחרונות היא קריסת הנרטיב הבגיניסטי. בנימין נתניהו אף פעם לא היה באמת חלק מהנרטיב הזה. הוא לא דתי מספיק, לא חם מספיק, וחוויית הרדיפה של אביו לא הספיקה להתקבל למועדון קורבנות הסזון של האצ"ל.

לכן דווקא הרדיפה הנבזיתששיאה במשפט נתניהו אפשרה לנרטיב חדש להיווצר, בדמות נתניהו. עד 2015 נתניהו היה מנהיג חזק אבל למעמד מיתי הוא הגיע רק לאחר שהחל מסע הציד נגדו. נתניהו, סינתזה הגליאנית של היהודי והישראלי, שמשלב בדמותו את הצבריות עם היהדות, עם אקטיביות ישראלית מטכ"ליסטית שלא מזכירה את בגין אבל גם לא את מפא"י. נתניהו הוא לא חלש, לא פסיבי, לא נשבר, ודמותו מספרת סיפור חדש עבור ישראל השנייה ורוב הימין. הפעם מנהיג הימין הוא לא הקורבן ולא המרטיר, הוא הגיבור. הוא לא נכנע.

כמו נתניהו, הימין נלחם באליטות שרודפות אותו, בתקשורת ובפרקליטות מיסוי ותקלה. החלפנו את הטרגדיה השייקספירית במובי דיק פוליטי. בגין אמר: "איני יכול עוד"? נתניהו אומר: "אני יכול עוד!"

מי יוצר את ההיסטוריה? האם אלו מנהיגים גדולים שמושכים בחוטים ומשנים את נושאת המטוסים של העולם, או תהליכים היסטוריים ותרבותיים עלומי שם, המזוהים רק במיקרוסקופ של סוציולוג? בעיניי לא פעם, יותר משהמנהיג מעצב את מי שמתחתיו, הם מעוצבים בדמותו. נתניהו אולי קיווה לקדנציה אחרת, רגועה יותר. האיש שרצה להיזכר כשומר ביטחון ישראל, אולי לא ציפה לעצב בדמותו מחדש את מחנה הימין. בטח לא במחיר הזה.

יש מי שכבר אומר שנתניהו עקף את בגין, ברמת החיבור הרגשי והאהבה אליו. אין פלא. דור חדש דורש סיפור חדש. דור העולים שיצאו מארץ מצרים ובגין הגלותי לא יכלו באמת להילחם במערכת הצברית והמתנשאת.

הסיפור שלהם היה סיפור טרגי, והכאב שלהם מלווה אותנו עד היום. אבל עברו 40 שנים. קם דור חדש, והוא דורש סוף אחר. הוא דורש ניצחון במאבק על הדמוקרטיה, הוא דורש את הארץ המובטחת. וגם בזכות נתניהו, יש לו סיפור.