לא תקין, אבל מחייב חשבון נפש

אמירתו של מיקי לוי על החרדים "טפילים" אמנם אינה תקינה פוליטית, אך חשוב שבסערת ההתלהמות לא נתבלבל ולא נתעלם מן התופעה שהפכה זה מכבר נחלת ציבורים רבים בישראל וגם הציבור החרדי. החרדים כפרטים וכציבור אינם פטורים מחשבון נפש. עליהם להתבונן היטב במראה ולתת לעצמם דין וחשבון, כפי שעל כלל הציבור בישראל לעשות. בישראל השתרשה זה מכבר תרבות המזלזלת בפרי עמלו של משלם המסים ומשעבדת אותו לקבוצות לחץ על פי מפתחות פוליטיים משתנים. היום מופנית תשומת לב רבה מצד הציבור למגזר החרדי, אולם הוא אינו לבד. אנו זוכרים את הקיבוצים שבתקופתם זכו במימון חסר אחריות, ואת ההסתדרות שצברה חובות של יותר מ־100 מיליארד שקלים בקרנות הפנסיה שניהלה. מדינת ישראל חילצה גם את הבנקים שהוליכו למשבר בשנות ה־80, וזה לא מכבר מחלה לחברת החשמל על חוב של 6 מיליארד שקלים, חוב שהוא רק קצה הקרחון של חובות החברה, שמשמעותם היא כי כל משק בית בישראל חב כ־30 אלף שקלים לכיסוים.

אבל קצרה היריעה מלפרט את תרבות הסחיטה הפוליטית ואת הטפילות בישראל. מי שמכיר את התנהלותה הכלכלית של מדינת ישראל יודע כי היא פזרנית מאוד בכספי משלם המסים, כל כך פזרנית עד שהיא מוציאה הרבה יותר מאשר מאפשרות הכנסותיה במסגרת התנהלותה (הסעיף התקציבי הגדול ביותר הוא תקציב החוב והריבית שאנו נדרשים לשלם בכל שנה).

לכן צודקים החרדים שטוענים שלא ראוי להפנות את הזרקור רק אליהם, אולם מנגד אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות, כמו את העובדים בוועדים הגדולים, את עובדי המדינה המיותרים הרבים, את בעלי העסקים הנסמכים על שולחן הממשלה כדי לחסום עסקים מתחרים ואת עובדי משק החלב הנהנים מהגנת המחוקק, שמשמעותה כי כולנו משלמים יותר עבור מוצרים ושירותים שאנו לא מבקשים לרכוש או שהיינו יכולים לקבל בזול בשוק הפתוח.

במגזר החרדי קיימת תנועה תת־קרקעית של אנשים יצרנים ותורמים, המבינים כי הנהגתם הובילה רבים מן המגזר לדרך ללא מוצא תוך כדי הגדלת התלות במנגנונים הפוליטיים המנתבים את כספי הציבור. ואולם לא רק החרדים לוקים בכך. עלינו ליטול את הקורה מבין עינינו ולשנות את התרבות הפוליטית והכלכלית במדינת ישראל.

שינוי כזה לא יגיע דרך מלחמה בין מגזרים שונים, שבמסגרתה "רוכב" מגזר אחד על גבו של האחר בהתאם למפת הכוח הפוליטית של הבחירות האחרונות. השינוי האמיתי יגיע לאחר שנכיר שהטפילות האמיתית היא טפילות של הפוליטיקאים, שהרחיבו את החלוקה מחדש של הרכוש בישראל עד כדי כך שרוב עמלו של אזרח משולם במסים המחולקים לפי רצונות אותם פוליטיקאים.

כאשר נכיר בזכותם של אזרחי ישראל לפרי עמלם, ובצורך בצמצום המעורבות הממשלתית והפוליטית בכלכלה - רק אז נוכל להצמיח תרבות של תרומה הדדית, ולא של טפילות ושל ניצול.