הכל מתחיל בבית

בתוך מערכת בחירות שמצעי המפלגות בה לא ממריאים מעבר ל"כן־ביבי־לא־ביבי", מורגש מחסור עגום בדיון על סוגיות חברתיות וכלכליות בשוק הרעיוני והאידיאולוגי. זה נכון, טכנית קיימים מצעים וניתן לעיין בהם, אבל האם אנחנו מכירים את סדר היום החברתי והאזרחי של כל מפלגה, וכמה תשומת לב הקצינו לאג'נדות של ראשי המפלגות?

אחת כזאת - והיא גם האישה היחידה העומדת בראש מפלגה - מתאפיינת בהשקפת עולם ברורה שאותה היא מקדמת זה שנים, במוצהר ובמובלע. לאחרונה, לפחות, היא מדברת על כך פחות, ובתקשורת נמנעים מלדון על כך, על אחת כמה וכמה לעמת אותה ביחס לרעיונותיה. הסיבה לכך מובנת: סביר להניח שרבים, כולל מקרב בוחריה, לא יחבבו במיוחד את הכיוון שאליו חותרת תפיסת העולם שלה: ערעור מוסד הנישואים (דתי ואזרחי כאחד), חתירה תחת מבנה התא המשפחתי, וגיבוש מבנה חדש של מסגרת לגידול ילדים שתהווה גם "מרחב בטוח" לנשים.

ח"כ מרב מיכאלי, ראשת העבודה, שטחה בהרצאת טד ב־2013 את משנתה ביחס למוסד הנישואים והמשפחה. לא מדובר במשובת נעורים מרדנית או בסטטוס לא מוצלח שכתבה בצעירותה, אלא בגישה שהוצגה באופן שיטתי לפני פחות מעשור. מיכאלי תופסת זוגיות ומשפחה כמוסד דתי, דכאני, שאינו מתגמל את הנשים מבחינה נפשית וכלכלית. מדובר בעסקת חליפין של גבר (אבא) המוסר את בתו לגבר הבא (הבעל). גם עבור ילדים הבית הוא מקום לא בטוח. אין הכרח שילד יגדל בבית הוריו הביולוגיים - על המדינה לקבוע קריטריונים שעל פיהם ייקבע מי יקבל את האחריות על הילד. על חלק מהדברים חזרה בראיון לתוכנית טלוויזיה באוסטרליה ב־2017.

לטענה הידועה כי טרם נמצא מקום בטוח חלופי לנשים ולילדים מאשר הבית, ענתה: "לא נמצא כי לא חיפשו". ובכן, את המחקרים שהיא מציגה על זוגיות כמנגנון שתוכנן לאמלל נשים אני לא מכירה, אבל ודאי שיש כאלה על גם חיי רווקות. ולגבי ילדים, דווקא כן חיפשו וגם מצאו. לינה קיבוצית, פנימיות מסוגים שונים, כפרי ילדים, אימוץ, משפחות אומנה, צהרונים ושלל תחליפי בתים - ועדיין מרבית הילדים מתגעגעים ומשוועים להוריהם הביולוגיים, למסגרת הביתית. במקום לעודד זוגיות בריאה ומיטיבה המעצימה נשים ומחזקת את התא המשפחתי, מיכאלי נוקבת במושג הארכאי "מוסד" ולמעשה שואפת לפרק את כל מה שאנחנו מכירים כ"בית" וכ"משפחה".

אני יודעת. רבים ורבות מאיתנו אומרים לעצמם בימים אלה: "שטויות. העיקר שסוף־סוף יש לנו אישה שהיא ראשת מפלגה בישראל. ניצחון לשוויון". אבל אני מציעה לא לזלזל בסדר היום הרדיקלי הזה ובחלחול הרעיונות, למשל באמצעות כפיית שינויים על השפה המדוברת. כולנו הרי יודעים ויודעות שהכל מתחיל בבית.