אי אפשר לאכוף אמון

ביום ראשון, בעוד אקט של מרי אזרחי חצי מאורגן, השתתפו עשרות אלפי חרדים בלוויות שהתקיימו לרבנים בירושלים. את הביקורת חטפה כרגיל, המשטרה. איך, תהו כולם, היא לא מונעת את הלוויות הללו, כמו אירועים המוניים, לרוב חרדיים, אחרים? הביקורת הזו מבטאת טעות יסודית בתפיסת תפקידה של המשטרה. אל מול כאוס שלטוני, אמון נמוך בממשלה וכמעט אפס נכונות במגזר החרדי, כמו גם באחרים, לציית לחוק - המשטרה אינה פתרון קסם שירפא את מחלות החברה הישראלית.

בלוויותיהם של הרבנים וראשי הישיבות משולם דוד סולובייצ'יק ויצחק שיינר ז"ל, נדחקו, בצפיפות רבה, עשרות אלפי תלמידיהם, שביקשו לקיים את מצוות לוויית תלמידי החכמים גם במחיר אפשרי של חיי אדם. בעיצומו של הסגר המהודק השלישי, כשאזרחי ישראל נדרשים להסתגר בבתיהם, התנהלו חסידי הרבנים כמו ביקום אחר. מנהיגי הציבור החרדי, גם אם לא תמכו בהפרת ההנחיות ההמונית הזו, לא טרחו להזהיר בטרם או לגנות אחרי קיומן של הלוויות.

החרדים הפרו הנחיות, אבל מי שהפכה מטרה לרוב חיצי הביקורת היתה המשטרה. איך, תהו פוליטיקאים, כלי תקשורת ואזרחים קלי אצבע ברשתות החברתיות, המשטרה לא עוצרת את ההתנהלות הזו? איפה השוטרים שיעצרו את ההמונים לפני שיטביעו את כולנו בקורונה? כולכם, רבותיי, טועים בכתובת.

משבר הקורונה מחדד תופעות וחושף אמיתות כואבות. מהן דוקרות עיניים ומסוכנות במיוחד הן חוסר האמון בממשלה וחוסר הנכונות לציית לחוק. התופעות הללו לא ייחודיות לחרדים, אבל זוהי הקהילה היחידה שאימצה את ההתנהגויות הפסולות הללו באופן ממוסד. מגל הקורונה הראשון, דרך סגר החגים וכלה בסגר האחרון, חלק מהחרדים, ולעיתים חלק הארי, עשה כרצונו. חוקי המדינה והנחיות הקורונה היו המלצה שהובאה לשיפוטם של רבנים. לעיתים הם סמכו עליהם את ידיהם, במקרים אחרים קראו להפר אותם. המסר של ההנהגה הרבנית והפוליטית לרחוב החרדי היה ברור: יש את המדינה ויש אותנו, בני האוטונומיה החרדית. ברצותנו, נציית לחוקי המדינה, אבל אם הם לא יתאימו לערכינו - נצפצף, נמרוד. ואם חלילה תנסה המשטרה לאכוף עלינו את חוקי המדינה, נגיב, ונגיב במלוא הכוח.

בסיס קיומה של מדינה ויכולתה להוציא לפועל מדיניות הוא אמון בסיסי במוסדותיה ונכונות יסודית לציית לחוקיה מצד רוב מוחלט של האזרחים. בהיעדר היסודות הללו, מאיים עליה כאוס. אמון הציבור במוסדות בישראל אינו גבוה. אצל החרדים הוא נמוך במיוחד. הנכונות היסודית לציית לחוק עדיין רווחת אצל רוב הישראלים. אצל החרדים, גם לפני הקורונה, היא היתה מוגבלת וכפופה לתפיסות הערכיות החרדיות. היעדר הנכונות של רבים מהחרדים להיות חלק ממדינת ישראל ולציית לחוקיה הוא בעיה ערכית, חינוכית ואזרחית עמוקה. המשטרה חייבת לאכוף את החוק, אבל אכיפה משטרתית יכולה לטפל בשוליה של הבעיה. כשמדובר בקהילה שמהווה 13 אחוזים מהאזרחים, אכיפה משטרתית אגרסיבית תהפוך למרחץ דמים. טיפול העומק באתגר הזה, עתה, ולאחר הקורונה, הוא באחריותם של מנהיגי המדינה ומנהיגי הקהילה החרדית. אחרת נהיה מדינה אחת לשני עמים, שעימות תמידי ביניהם.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס