מילים הבונות מִקְסָם. ליאיר הוּרביץ

סיפור טוב או שיר טוב חייבים להשאיר בזיכרון משפט אחד שאתה פשוט מגלגל אותו שוב ושוב ומוצא בו את עצמך. שורה אחת עושה את כל ההבדל. אתה יכול לכתוב מיליון שורות שיישכחו ופתאום אחת תופסת ויוצאת החוצה ממסלולה הרגיל. עושה לעצמה חיים, לבד. מהבהבת ושוקעת והופכת למשהו שעולה בדמיון ומדייק למטרה. מה אתה מבלבל את המוח? שאלתי אותו. והמשורר רצה שורה אחת שתהפוך לחלק מכל אחד מאיתנו. אחיזה קבועה מול המילים שמתנדפות כל כך בקלות.

לפני הרבה שנים התכנסנו ב"בר האדום" של כוכבי שמש, הבחור מהפנתרים השחורים, שירד מירושלים ופתח לו מקום בסוף דיזנגוף. ישבנו שם שלושה חברים - מאיר, חנן ואני. בשולחן ישב גם בחור מבוגר, נרגן והיפוכונדר, שכל הזמן קשקש בשכל על כמה הוא חולה וכמה הרופאים המטומטמים וכהי החושים במרפאת זמנהוף לא מצליחים לזהות את המחלות שלו. היינו צעירים והשטויות שסיפר לנו על התרופות והמחלות שלו נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. כששאלתי מה הוא עושה, אמרו לי שהוא משורר. לא הבנתי מה זה. אבא שלי היה פועל בניין, טפסן, אבא של מאיר היה בעל חנות מזכרות בבית מלון בירושלים ואבא של חנן היה טבח בבית מלון על חוף הים בהרצליה. ויאיר הוּרוביץ היה משורר. מוזר.

פעם, כדי להסביר לנו כי גם היפוכונדרים שנראים כמתעתעים מול מחלותיהם גם הם חולים מן המניין סיפר המשורר על צייר דיוקנאות על גדות הסן בפאריס שאמר לאשתו כי שירותי הביטחון עוקבים אחריו ללא הפסקה. היא התפקעה מצחוק. על מה ולמה יש לעקוב אחריך? אתה היפוכונדר שב"כ. אין בך שמץ פוליטיקה. היא צדקה ב"שמץ", אבל לימים הסתבר שגם הוא צדק. הם עקבו אחריו ללא הפסקה. חבריו היו פוליטיים מאוד, אנרכיסטים נוסח באקונין וניצ'אייב שהאמינו בפגיעה במרכז וחסל, וכשבאו לשבת עימו על גדות הסן לגלגל שיחת חולין יכלו הצללים לעקוב אחריהם.

פעם אחרת, איתן, שהיה עורך מדור הספרות ב"דבר" עוד בטרם העיתון התקמט ונדם, הרים אליו את מבטו ופנה למשורר. בקולו היה מתח מיוחד, קריאה לעימות, והשולחן נדם משיחות, מקשיב. איתן דקלם מהזיכרון בביטחון ובקול יציב שיר של המשורר ואמר כי הוא מראשית כתיבתו.

לאחר מכן דקלם שיר נוסף ואמר כי זה מספרו האחרון. וביניהם יש סתירה. זה אומר כך והשני אומר לחלוטין אחרת. מה יהיה? איך אפשר? למה? היתה שתיקה. דו־קרב בצהרי היום. המשורר הרים לאט את כוס הבירה ולגם ממנה את הטיפות האחרונות. ואז הטיח אותה בעוצמה ברצפה וזו התנפצה לרסיסים. זה שאני חושב משהו בגיל 7 זה לא אומר שאני צריך למות איתו בגיל 77. תשתנה. מותר להשתנות. והפטיר עוד כמה מילים לא ברורות על טיפשות רוח האדם כשזו מתקבעת בשמרנותה ועורקיה מסתיידים.

פעם אחרונה התגלגלנו מאיר ואני והמשורר לפינת טרומפלדור ופינסקר. הוא היה משורר עירוני שאהב את מדרכות עירו, את הגינה הציבורית ואת ההולכים עצומי עיניים לפגוש במדרכה אחרת ועוצרים לרגע על יד עץ הפיקוס שמודעת אבל על גזעו. שם, על יד תחנת אוטובוס 66 דקלם מהזיכרון את השיר על בתי הקברות הנבנים בפאתי עיר וזו צומחת וגדלה ומקיפה אותם ובולעת אותם.

עַל יְדִיעַת הֶעָתִיד הַבְּטוּחָה אֵין הָאֶזְרָחִים מְוַתְּרִים,

לָכֵן הֶעָרִים הַחַיּוֹת בּוֹנוֹת

אֶת בָּתֵּי־הֶעָלְמִין בְּשׁוּלֵיהֶן; בִּרְבוֹת הַיָּמִים,

בִּגְבֹר הַסּוֹאֵן, הָעִיר עוֹטֶפֶת אוֹתָם,

גּוֹדֶרֶת אוֹתָם בִּכְתָלִים שׁוֹמְרֵי אוֹצָר,

וְשָׁם הָרוּחַ, הַצּוֹמֵחַ, הָאֶבֶן,

הֶעָפָר הַנִּשְׁחָק עַד דַּק,

כִּמְחוֹגֵי דְּמָמָה בִּשְׁעוֹנֵי הַמּוֹעֲדִים הַגְּדוֹלִים.

אִישׁ כְּלָל אֵינוֹ מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ לְהַעֲתִיק אוֹתָם

מִן הַקִּרְבָה הַזֹּאת.

("ברבות הימים", מתוך "כל השירים", הקיבוץ המאוחד, 2008)