"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פרדוקס הבינוניות של השמאל הישראלי

,עודכן

נפתח בפרדוקס: השמאל מסוגל להעמיד עצומות של מאות קצינים בכירים במילואים, אנשי אקדמיה ובכירים לשעבר בשירות הציבורי, שימחו על מדיניות ממשלות הימין. אולם למרות ארסנל עצום של מנהיגים פוטנציאליים, השמאל מגיע לבחירות הקרובות כמעט לא רלוונטי. לא רק שמחנה השמאל לא מסוגל להעמיד מועמד לגיטימי לראשות הממשלה, אפילו כשהשמאל מתחפש למרכז - הוא לא מצליח להציג ולו רשימה אחת שתתיימר להיות אלטרנטיבה שלטונית.

בשמאל נוהגים לערוך סימפוזיונים בשאלה כיצד הפך המחנה "שהקים את המדינה" לאופוזיציה נצחית, אך נמנעים בכל מחיר מהמסקנה הבלתי נמנעת: השמאל מתכווץ מכיוון שדרכו נוסתה, כשלה וגבתה את חייהם של אלפי ישראלים. תגובת השמאל לכישלון כללה כל תירוץ אפשרי מלבד חשבון נפש. מבחינה אלקטורלית, בחר השמאל באסטרטגיה של עמעום עמדות והקמת מפלגות אווירה הממתגות עצמן כמפלגות מרכז.

ההצלחה המסחררת של כחול לבן הוכיחה את העוצמה האלקטורלית האדירה שטמונה בשליטת השמאל במוקדי הכוח. זה לא רק הקוקפיט בראשות שלושת הרמטכ"לים ואיש הטלוויזיה לפיד; רשימת כחול לבן כללה גם שני אלופים במילואים, שני ניצבים בדימוס, סגן ראש מוסד לשעבר, שני אנשי תקשורת בכירים וכדומה. קומץ פרסומאים רתמו בהצלחה את ארסנל המותגים הציבוריים של השמאל, ובעזרת התקשורת הקימו מוטציה שהביאה מחנה פוליטי כמעט לא רלוונטי למרחק נגיעה מראשות הממשלה.

התרסקות כחול לבן היא לפיכך בעלת משמעות חינוכית ראשונה במעלה. היא הוכיחה שוב, שמוטב שלא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. העובדה שגנץ, אשכנזי או יעלון התגלגלו לעמוד בראשות צה"ל, לא מעידה על התאמתם לפוליטיקה, למדינאות וודאי שלא לראשות הממשלה.

רוב מוחלט בציבור מבין היום שבני גנץ לא מצטיין בקבלת החלטות, ויתר המותגים בכחול לבן לא יקבלו מהציבור ציונים גבוהים בהרבה. אזרחי ישראל שואלים את עצמם, ובצדק: רם בן ברק, אורנה ברביבאי ויואב סגלוביץ' - זה הכי טוב שיש לשמאל להציע לנו?

וכאן אנו מגיעים לפרדוקס שבו פתחנו. למרות ארסנל נוצץ של מותגים ציבוריים, השמאל לא מצליח לאתר ולו דמות אחת שתשכנע את הציבור לתת בה אמון. התרסקות כחול לבן חשפה אמת נוקבת: רובם המכריע של אלו שמגיעים לצמרת השירות הציבורי הם, בסופו של דבר, אנשים בינוניים ולא מרשימים במיוחד.

הסיבה לכך פשוטה: מוקדי הכוח בישראל לא עובדים בהתאם לעיקרון המריטוקרטי, שלפיו המצטיינים הם אלו שזוכים להתקדם, אלא על בסיס פוליטיקה ארגונית, ועדות איתור ומכרזים תפורים בקרב אנשי שלומנו. הפרוטקציוניזם במוקדי הכוח מעניק לשמאל עליונות על הימין מבחינת יכולתו לנפנף ברשימות בלתי נגמרות של בכירים לשעבר, אבל גובה מהשמאל מחיר כבד המתבטא בניוון מוחלט.

בשמאל לא צריכים להתמודד עם המכשולים שמוצבים בפני אנשי ימין במוקדי הכוח. הדלתות נפתחות בפניהם כי הם מהמועדון הנכון של ישראל הראשונה. התוצאה היא מחנה שפגע אנושות ביכולתו לטפח אנשים בעלי שיעור קומה. השמאל יכול להציג לנו רשימות בלתי נגמרות של בכירים בעלי תוארי אצולה חלולים - אבל אפילו לא מנהיג אחד כריזמטי ובעל שיעור קומה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר