פרדוקס הבינוניות של השמאל הישראלי
נפתח בפרדוקס: השמאל מסוגל להעמיד עצומות של מאות קצינים בכירים במילואים, אנשי אקדמיה ובכירים לשעבר בשירות הציבורי, שימחו על מדיניות ממשלות הימין. אולם למרות ארסנל עצום של מנהיגים פוטנציאליים, השמאל מגיע לבחירות הקרובות כמעט לא רלוונטי. לא רק שמחנה השמאל לא מסוגל להעמיד מועמד לגיטימי לראשות הממשלה, אפילו כשהשמאל מתחפש למרכז - הוא לא מצליח להציג ולו רשימה אחת שתתיימר להיות אלטרנטיבה שלטונית.
בשמאל נוהגים לערוך סימפוזיונים בשאלה כיצד הפך המחנה "שהקים את המדינה" לאופוזיציה נצחית, אך נמנעים בכל מחיר מהמסקנה הבלתי נמנעת: השמאל מתכווץ מכיוון שדרכו נוסתה, כשלה וגבתה את חייהם של אלפי ישראלים. תגובת השמאל לכישלון כללה כל תירוץ אפשרי מלבד חשבון נפש. מבחינה אלקטורלית, בחר השמאל באסטרטגיה של עמעום עמדות והקמת מפלגות אווירה הממתגות עצמן כמפלגות מרכז.
ההצלחה המסחררת של כחול לבן הוכיחה את העוצמה האלקטורלית האדירה שטמונה בשליטת השמאל במוקדי הכוח. זה לא רק הקוקפיט בראשות שלושת הרמטכ"לים ואיש הטלוויזיה לפיד; רשימת כחול לבן כללה גם שני אלופים במילואים, שני ניצבים בדימוס, סגן ראש מוסד לשעבר, שני אנשי תקשורת בכירים וכדומה. קומץ פרסומאים רתמו בהצלחה את ארסנל המותגים הציבוריים של השמאל, ובעזרת התקשורת הקימו מוטציה שהביאה מחנה פוליטי כמעט לא רלוונטי למרחק נגיעה מראשות הממשלה.
התרסקות כחול לבן היא לפיכך בעלת משמעות חינוכית ראשונה במעלה. היא הוכיחה שוב, שמוטב שלא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. העובדה שגנץ, אשכנזי או יעלון התגלגלו לעמוד בראשות צה"ל, לא מעידה על התאמתם לפוליטיקה, למדינאות וודאי שלא לראשות הממשלה.
רוב מוחלט בציבור מבין היום שבני גנץ לא מצטיין בקבלת החלטות, ויתר המותגים בכחול לבן לא יקבלו מהציבור ציונים גבוהים בהרבה. אזרחי ישראל שואלים את עצמם, ובצדק: רם בן ברק, אורנה ברביבאי ויואב סגלוביץ' - זה הכי טוב שיש לשמאל להציע לנו?
וכאן אנו מגיעים לפרדוקס שבו פתחנו. למרות ארסנל נוצץ של מותגים ציבוריים, השמאל לא מצליח לאתר ולו דמות אחת שתשכנע את הציבור לתת בה אמון. התרסקות כחול לבן חשפה אמת נוקבת: רובם המכריע של אלו שמגיעים לצמרת השירות הציבורי הם, בסופו של דבר, אנשים בינוניים ולא מרשימים במיוחד.
הסיבה לכך פשוטה: מוקדי הכוח בישראל לא עובדים בהתאם לעיקרון המריטוקרטי, שלפיו המצטיינים הם אלו שזוכים להתקדם, אלא על בסיס פוליטיקה ארגונית, ועדות איתור ומכרזים תפורים בקרב אנשי שלומנו. הפרוטקציוניזם במוקדי הכוח מעניק לשמאל עליונות על הימין מבחינת יכולתו לנפנף ברשימות בלתי נגמרות של בכירים לשעבר, אבל גובה מהשמאל מחיר כבד המתבטא בניוון מוחלט.
בשמאל לא צריכים להתמודד עם המכשולים שמוצבים בפני אנשי ימין במוקדי הכוח. הדלתות נפתחות בפניהם כי הם מהמועדון הנכון של ישראל הראשונה. התוצאה היא מחנה שפגע אנושות ביכולתו לטפח אנשים בעלי שיעור קומה. השמאל יכול להציג לנו רשימות בלתי נגמרות של בכירים בעלי תוארי אצולה חלולים - אבל אפילו לא מנהיג אחד כריזמטי ובעל שיעור קומה.
