התחסנתי, ברור: מתגעגעת ללמוד ולחבק את הסבים

אתמול הלכתי להתחסן נגד קורונה, ומבחינתי זהו צעד שיהיה - כך אני מקווה - נקודת מפנה לשנה המטורפת הזאת. כשדמיינתי את שנת י"ב שלי, לא כך חשבתי שהיא תיראה, ואחרי ארבעה בידודים והרבה שיעורי זום אני מקווה שהחיסונים יעזרו לנו לחזור לשגרה.

קצת חששתי להתחסן, אבל חששתי הרבה יותר להידבק. הכרתי את המחלה די מקרוב, משום שעוד מתחילת המשבר היה בית הספר שלנו - תיכון מקיף ע"ש י.יח. ברנר בגבעת ברנר - הראשון שנכנס לבידוד, ולאחר מכן גם אבא שלי וחברות קרובות מאוד שלי נדבקו. היה לי ברור שאני מעדיפה, כשתגיע ההזדמנות, לקחת את הסיכון הלא־מאוד־גדול הזה ולהתחסן. אני יודעת עד כמה המחלה הזאת לא פשוטה, וזה שקצת כואבת לי היד ממש מינורי ביחס לאיך שהמחלה עברה על חברות שלי.

אני יודעת שהחיסון אושר בישראל ובמדינות נוספות בעולם מגיל 16, שמיליונים כבר חוסנו בו ושהוא לא פוגע בפוריות ובטוח.

שנת י"ב משמעותית מאוד בלמידה ומבחינה חברתית. עכשיו, עם ההכנה לבגרויות, מאוד חסרה לי הלמידה בבית הספר. קשה מאוד ללמוד באופן מקוון, ואני באמת מקווה שבקרוב נוכל לחזור ללמוד פנים אל פנים. לא חשבתי שאעביר כל כך הרבה זמן מול המסך. כל כך הרבה זמן שאפילו עלה לי המספר במשקפיים...

גם את רוב המיונים לצבא עשיתי בזום - יום המא"ה, ראיונות לשנת שירות ועוד, חוויה שהיתה לי מוזרה מאוד, כי לפעמים קשה לבטא את עצמך דרך המסך. גם הפעילות בצופים, שהיתה חשובה לי כל כך, עברה לפעילות שרובה מרחוק. אחרי אחת הפעולות היחידות שכן התקיימה בשבט נכנסנו לבידוד. שיעורי הריקוד שאני אוהבת נפסקו, וגם את לימודי הנהיגה שלי נאלצתי לעצור כמה פעמים בגלל סגרים ובגלל בידוד.

אבל מעל לכל, אני מקווה מאוד שאוכל לחזור להיפגש עם החברים, ובעיקר עם המשפחה. אני כבר לא יכולה לחכות לחזור ולראות את כל הסבים שלי כמו שצריך, לא במרחק של שני מטרים ובלי חיבוקים. למרות כל מה שקרה בה, השנה הזאת גם לימדה אותי הרבה על עצמי ומאוד עזרה לי להעריך את החברים שלי ואת המשפחה.

לא מעט מחבריי הלכו גם הם להתחסן, ואני מקווה שנוכל לחזור ללמוד בכיתות ולחזור לפעילויות ללא חשש שנידבק או נדביק את המשפחה, או חלילה ניכנס לבידוד.