"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הפקידים מחליטים? אז שגם ייתנו לנו דין וחשבון

,עודכן

תחקיר "עובדה" הציג לנו את הפנים היפות, הצעירות, החכמות, האידיאליסטיות, של פקידי ישראל. צעירים ש"התגייסו" למערכת הציבורית, תוך ויתור על קריירה מתגמלת בעולם העסקי שבחוץ. אלא שעם כל הכבוד להקרבה, שתי סוגיות מטרידות מצריכות התייחסות.

ראשית, ה"סוד" הגדול של המערכת הפוליטית, שנאמר כקביעה שאין לערער עליה: אותם פקידים בכירים הם אלה שמחליטים "לאן הולך הכסף שלנו". הם אלה שמכריעים על סדרי העדיפיות בפועל, והם אלה שקובעים מי יתוקצב ומה יקודם - ומי ומה לא. עכשיו, אחרי שפוטרו, הם יושבים מול מראיין אינטליגנטי ואמפתי, ומוכרים לנו את הסחורה הרותחת שלהם על השרים שתחתם שירתו - ואנחנו מתבקשים להאמין שאין לזה שום קשר לפוזיציה פוליטית. בואו נדמיין לרגע תסריט הפוך: פקיד מפוטר "מטנף" על שר עם תפיסת עולם "נכונה". מייד היו מאשימים אותו, ואת מי שנתן לו במה, בחתירה תחת ערכי הדמוקרטיה.

הדבר המבהיל שנחשף הוא השיטה האכזרית, שבה הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה מנהלת בפועל אג'נדה פוליטית וכלכלית מעל לראשי השרים, נבחרי הציבור שלנו, מתוך תפיסה עצמית של "מבוגר אחראי". המשמעות היא שעבורנו, כאזרחים שהולכים לקלפי, אין בעצם שום יכולת להשפיע. ביום־יום האפור והשוחק פקידי השירות הציבורי הם אלה שמכתיבים את סדר היום הכלכלי, הפוליטי והחברתי.

וכאן אנו מגיעים לתהייה השנייה: מי הם, בעצם, אותם פקידים בכירים? מהיכן באו? הרי במערכות האלה אין באמת "אובייקטיבי": לפקידים הבכירים יש עמדות, גם הם עברו מסלול של סוציאליזציה מקצועית והשכלתית, ויש להם תפיסה כלכלית שהם רוצים ליישם. יתרה מכך, כמו ביחידות נבחרות אחרות בישראל, גם כאן כנראה עובדת השיטה הישנה והטובה של "חבר מביא חבר". בסופו של דבר, נמצא בצמתים האלה נציגים של אותה קבוצה המנהלת את המדינה בפועל. אותם בתי גידול חברתיים, אותם בתי מדרש, אותו סדר יום.

נכון, העשור האחרון היה מוצלח מבחינה כלכלית, ואני בטוחה שהפקידים מבסוטים מהתוצאות - עם כל מי שיושב בצד הנכון של הסטטיסטיקות. מצד אחד תמכו וקידמו את בעלי ההון, ומצד אחר הגדילו משמעותית את אי־השוויון בישראל.

אני רואה קו ישיר בין 2 מיליון ישראלים מתחת לקו העוני - לבין שיטת הניהול וקבלת ההחלטות של הפקידים באוצר ובאגף התקציבים. אם לשאול מרידור ולקרן טרנר היתה השפעה גדולה כל כך על "לאן הולך הכסף", אולי הם צריכים גם לתת לנו, תושבי הפריפריה הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית, דין וחשבון על חלקם בהגדלת אי־השוויון בישראל. הרי הדעת לא סובלת מציאות שבה הם ודומיהם מקבלים סמכות, אך לא צריכים לשאת בשום אחריות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר