רוח רעננה נושבת אלינו מירושלים. חברי הכנסת החדשים לא מעליבים ולא מגדפים ולא משתלחים, כי אם מחלקים צ'אפחות ומרעיפים מחמאות. לא רק זה לזה. לכולם. לכל האנשים שהם פוגשים. כולם אהובים, כולם רצויים, כולם מקובלים. אסור למתוח ביקורת. אסור להיות שיפוטיים. אסור להוקיע. חס וחלילה. הרי כולנו אחים.
הגישה הזו משקפת סלידה מוצדקת מהטחת הרפש התמידית שמלווה את חיינו הציבוריים. דומה שאין ממנה מפלט. נכבה את הטלוויזיה - והיא תפרוץ אלינו מן הרדיו. נזרוק את העיתון - והיא תכה בנו מן הטוקבקים. רשעות, שנאה ושמחה לאיד מציפות אותנו מכל עבר. די, נמאס, כמה אפשר?
חברי הכנסת החדשים מחבקים את יריביהם משום שהם מבקשים להפסיק את הנורמה של הלבנת פנים, אך האם אלה שתי הברירות היחידות? או לקלל או לברך? או להעליב או להחמיא? האם אין דרך אחרת?
כאילו שופך דמים
מי שמעליב את זולתו בפרהסיה מדומה בתרבות היהודית לרוצח. חז"ל אומרים זאת בשמונה מילים קצרות: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". כמה פרשנים מפנים את תשומת ליבנו אל המילה "כאילו" וטוענים שבכל זאת יש הבדל: הרוצח שופך את הדם החוצה, ואילו המעליב שופך את הדם פנימה. לכן קוראים לזה "הלבנת פנים". ייסוריו של הנעלב כל כך קשים עד שהדם אוזל מפניו.
זאת כנראה הסיבה שבפתגם אחר, מפורסם קצת פחות, מעמידים חכמינו את הפגיעה בזולת בשורה אחת עם שלושת החטאים הכבדים ביותר (הריגה, ניאוף ועבודה זרה), שמוטב למות מאשר לחטוא בהם ("ייהרג ובל יעבור"): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". זהו כמובן דימוי ציורי ולא הוראה מחייבת, אבל ברור ממנו שהטחת עלבונות פומבית נחשבת לחטא בל יכופר.
פעם חשבתי שעיתונאים ואנשי תקשורת חייבים להציב את הפתגמים הללו מול עיניהם. רצוי על שולחן הכתיבה. היום אני יודעת שכולם צריכים לעשות זאת. כל מי שיש לו מחשב שמחובר לאינטרנט ויד קלה על המקלדת.
להוכיח את הרבים
אך התרבות היהודית מתעתעת בנו: מצד אחד היא אוסרת עלינו להעליב - ומצד אחר היא מצווה עלינו למתוח ביקורת: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ. המצווה הזו מופיעה בפרשת קדושים, שהיא לגמרי במקרה גם פרשת השבוע.
נו, אז מה עושים? כיצד עלינו להגיב לנוכח התנהגות מוטעית או שלילית של זולתנו? להחמיא לו בכל זאת? להתעלם ממנו? למתוח עליו ביקורת?
התמודדות עם ערכים מורכבים חביבה מאוד על חכמינו, אולם לפני שהם נוקטים עמדה הם אוהבים להעמיק את התסבוכת. אם יש מקור אחד שאומר דבר מסוים, ומקור אחר שאומר את ההפך, מייד הם מוצאים מקור שלישי, שלא קשור לשני המקורות הראשונים, ויוצרים לנו פלונטר לתפארת.
הפעם מדובר בפסוק סתום מספר משלי: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן. לפי הפרשנות של חז"ל, המוכיח שמוצא חן הוא משה, שלא דפק חשבון לאף אחד והעז למתוח ביקורת גם על בני אדם וגם על אלוהים - ומחליק הלשון הוא בלעם, שאמר על בני ישראל רק דברים טובים. הסוף ידוע. המחמאות של בלעם הסבו לנו נזק והפכו אותנו לעם גאוותן ובדלני (הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב) - ואילו הביקורת של משה מסייעת לנו לתקן את עצמנו עד עצם היום הזה.
במתח הערכי שבין כבוד הזולת ובין "הוכח תוכיח" חכמינו מכריעים לטובת התוכחה, אך מסייגים אותה. הביקורת חייבת להיאמר בדיסקרטיות (לפחות בשלב הראשון), ורק בשביל לעזור לחוטא לתקן את מעשיו. מי שמותח עליו ביקורת בפרהסיה מעיד על עצמו שהוא פועל ממניעים זרים (למשל, כדי להיחשב חכם או צדיק), ואז אין לו חלק לעולם הבא. כן, עד כדי כך.
אני חייבת להודות שההבחנה בין תוכחה בדיסקרטיות ובין תוכחה בפרהסיה בעייתית בעיניי. הרי נביאינו הוכיחו את עם ישראל בפרהסיה. ועוד איזו פרהסיה. הם תמיד הלכו למקומות הכי מרכזיים וצעקו את תוכחתם בקולי קולות. אז מה נגיד עליהם? שהם פעלו ממניעים זרים? שאין להם חלק לעולם הבא?
הכלל המוסרי, שהינחה את תוכחתם הפומבית של נביאינו, פשוט בתכלית: הם הוכיחו את הכלל, בעיקר את הקבוצות החזקות, ולא הכלימו אנשים פרטיים, אלא אם כן מישהו העליב אותם קודם וניסה להפריע לנבואתם (כגון אמציה הכהן שרצה לגרש את עמוס, וחנניה בן עזור שביקש לקעקע את אמינותו של ירמיהו). כמה שמחתי כשגיליתי שרבי משה בן נחמן (הרמב"ן), הפרשן האהוב עלי, מנסח את הכלל הזה במילים מפורשות: "לא ידבר בגנאי היחידים - אבל יוכיח את הרבים".
כל כך פשוט. כל כך יפה. כל כך אמיתי.
פרות הבשן
חברי הכנסת החדשים, השינוי שאתם מובילים בהחלט מבורך. הלוואי שתשפיעו גם על בעלי טורים, על מבקרים, על טוקבקיסטים ועל כל מי שנוהגים להלבין פנים ברבים. אבל בבקשה אל תקראו לרע טוב. כשאתם פוגשים תנועות או ארגונים שרומסים את ערכינו - עליכם להוקיע אותם בצעקה רמה. הנביא עמוס קרא לעשירות נהנתניות "פרות הבשן". הנביא ישעיהו קרא לשרים מושחתים "קציני סדום". הנביא מיכה קרא לאיכרים גזלנים "פועלי רע". הם לא חיבקו אותם, לא החמיאו להם ולא התייחסו אליהם כאל בני פלוגתא לגיטימיים. הם עשו להם דה־לגיטימציה. זה בדיוק מה שצריך לעשות בימינו לקבוצות בשמאל הקיצוני - שמתעבות את הציונות ואת מדינת ישראל ומוציאות דיבתנו רעה בעולם. זה בדיוק מה שצריך לעשות בימינו לקבוצות בימין הישראלי - שמתעבות את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם ומבקשות לפגוע בזרים, בבני מיעוטים, בהומוסקסואלים ובכל מי ששונה מהן.
אתם, שליחי הציבור שלנו, צריכים ללמד את כולנו להבחין בין הלבנת פנים ובין החלקת לשון.
טוב שאינכם מלביני פנים.
אבל אל תהיו מחליקי לשון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו