1. לאן נוסעים? בגיל 27 חזרתי לספסל האקדמיה אחרי תואר ראשון ושני, והפעם משום שרציתי להעמיק בתחום שמעניין אותי ולא רק ללמוד "כי צריך". בזמן שעבר מאז סיימתי את הלימודים, מרצים הפכו לדיקנים, בניינים חדשים נבנו, ומה בעניין המהות? נראה שהיא לא השתנתה יותר מדי. האקדמיה, "מונופול הידע", ממשיכה לסובב את גלגלי השיניים החורקים שלה במסלול אל הציונים. במהלך הסמסטר האחרון, בצל הקורונה כמובן, נתקלתי בכל מיני נוהלי אד־הוק שהומצאו תוך כדי סיבוב הגלגלים, מכוח התנועה: התניית קבלת ציון בבוחן בפתיחת מצלמה לאורך כל השיעור, אילוץ להתקין תוכנות המשתלטות וחוסמות את המחשב, "קורס מזורז" בבימוי סביבת העבודה, והרשימה נמשכת.
נכון, אף אחד לא התכונן לקורונה. ברגע אחד נאלצה האקדמיה, כמו יתר העולם, להפוך את עורה וללבוש חליפה מוזרה. וכאמור, מלכתחילה לא מדובר באחד המוסדות החדשניים בחברה. מרצים שבמשך כל חייהם פוגשים בעיני הסטודנטים, נאלצו בן־רגע להתאים את עצמם לאתגרים לא פשוטים בכלל - ועל כך מגיע להם כל הכבוד. אבל פה גם עצם העניין - יציקת תוכן ישן לתבנית חדשה היא פעולה לא מועילה. היא גם מפריעה. מדוע כל הנהלים האלה, כמו גם ימי הלימוד שנמשכים מבוקר עד ערב עם חובת נוכחות לכיסא? כי אתם יכולים? זה לא מספיק.
2. שלב חבלי הלידה מאחורינו, ובמקום ההיאחזות העיקשת במוכר, אנחנו נקראים להתקדם. מדוע לא השכילו לייצר דרכי הערכה חלופיות, או לעדכן ולהוריד את שכר הלימוד הסטודנטיאלי? ובכלל, מה סטודנט לוקח איתו משנת הלימודים בתקופת הקורונה? ובהקשר הזה - מדוע לא שומעים את השר להשכלה גבוהה ואת אנשי משרדו בסוגיות הבוערות?
חזרה למסלול הציונים: אותו "קרב" שהתנהל בסוף הסמסטר שעבר, בינינו - הסטודנטים, לבינם - המוסדות האקדמיים, עלה מדרגה בסמסטר הנוכחי, עם החמרת הנהלים והמעקבים בזמן הבחינה. כאמור, הכל בשם "טוהר הבחינות", כשברקע ההנחה המזלזלת שהסטודנטים תכננו במשך כל הסמסטר את דרכי ההעתקה ההמוניות. כשמסתכלים על הלימודים בצל הקורונה מגלים המון יתרונות - חיסכון אדיר בזמן, בכסף ובמשאבים. חלקנו מצליחים ללמוד ולעבוד, ולהתפתח בתחומים נוספים. הרי זו המהות, לא? לגדול ולצמוח. אגב, לעיתים כשהתקשינו, למדנו שאפשר בלחיצת כפתור לחזור להסבר של המרצה מלפני שבועיים - משום שהוא מוקלט. כמה נוח, לא? תקופת הלימודים היא התקופה שאמורה לצייד את הסטודנטים בכלים המקצועיים, החברתיים והאישיים כדי לצאת לעולם בשלים יותר ומסוגלים יותר. לכן אנו מגיעים אליכם.
3. ויש עדיין מקום לעשות, והרבה. בראש ובראשונה - להתעקש על המהות, לאפשר לסטודנטים להתרחב לכל הכיוונים שמעניינים אותם, לפתוח עבורם את הדלתות. למשל, לייצר חיבורים עם המגזר העסקי והמגזר הציבורי לעירוב סטודנטים בעולם התעסוקה, לעודד יזמות - ומעורבות - חברתית משמעותית, מה שיכול לסייע לתחומים רבים שנמצאים במשבר. כל זאת, בשילוב וכחלק מתוכנית הלימודים - לצד הציונים. לשמור על טוהר הבחינות, לצד פיתוח דרכי הוראה חלופיות הצופות פני עתיד (ולכל הפחות תואמות להווה). כאלה השמות במרכז מיומנויות נוספות לשינון, כאלה המקדשות את הסטודנט - לא את המספר.
כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים אנשים שאיבדו את פרנסתם - חלקנו חווים זאת על בשרנו - אנחנו מחפשים תשובות, פתרונות ודרכי התמודדות. לאקדמיה, שחלק ממהותה הוא לחקור ולתרום לקידום החברה, יש הזדמנות להשתמש בכלי החדש שנכפה עלינו בחסות הקורונה ולצקת אליו תוכן אחר, מעודכן. ביכולתה של הקורונה לתרום לאקדמיה ולדחוף אותה קדימה. אפשר, וחשוב, להדק את הקשר בין עולם האקדמיה לחיים האמיתיים, הדינמיים. אפשר לקחת טוב מכמה מקומות. אנחנו בעניין, ואתם?
הכותב הוא סטודנט בשנה ב' לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
