כשלי ה"רק־לא־ביבי"
הסיסמה "רק לא ביבי" מהדהדת בשיח הציבורי בעוצמה רבה. כוחה התקשורתי חד וממוקד משום שהיא מסמנת מטרה ברורה: בנימין נתניהו הוא המקור לכל תחלואיה של המדינה. יכולת השכנוע שלה כל כך סוחפת, עד שהיא הצליחה ללכד את השורות במחנה המפורר של המרכז־שמאל, ואפילו לגייס חלקים משמעותיים ממחנה הימין. סילוק נתניהו הפך לאידיאולוגיה בפני עצמה, ומאמיניה מטיפים לה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה בקנאות רציונלית נלהבת.
דווקא בשל כך צריך לבחון היטב את כוחה המשכנע של תופעת ה"רק־לא־ביבי". מי שקשוב למאפייניה הרטוריים של הקריאה, מזהה מייד את הכשל הרטורי המרכזי, המגולם בהיסק הכוזב ש"כל מה שלא ביבי" הוא טוב וצודק. מבלי להיכנס לדיון בתפיסות עולמם הרבות והמנוגדות של הדוגלים ב"רק־לא־ביבי", יש להצביע על כך שתוקפם של ערכי מחנה המרכז־שמאל־ימין החדש לא יכול להיבנות מפסילת היריב. מי שמצביע על הזולת כגס רוח, למשל, לא מעיד בכך על עצמו כנעים הליכות. באותו אופן, הקריאה "רק־לא־ביבי" לא הופכת את מקדמיה לחלופה רצינית.
יהיו מי שיגידו שזה ממש לא משנה אם "רק־לא־ביבי" היא סיסמה חלולה, העיקר שהיא עושה את העבודה. איני מסכים לכך. בעיות היסוד של החברה הישראלית לא ייעלמו אם בנימין נתניהו לא יעמוד בראשות הממשלה, ותהליך הריפוי שכולם מייחלים לו לא יקרה מעצמו אם רק הוא יסולק. אולי אפילו ההפך: מחנה ה"רק־לא־ביבי" הוא כל כך מפוצל ומלא סתירות וניגודים, עד שהצלחתו המעשית עלולה להוביל לכנסת מפוררת ולממשלה משותקת, ובכך להחמיר את המשבר שהוא מתיימר לאבחן ולפתור. כשהוא חוסה תחת האידיאולוגיה הנגטיבית החדשה, השמאל־ימין־מרכז נזהר כעת מלחשוף את עמדותיו הפוזיטיביות על מצבנו החברתי־כלכלי, שמא תתגלה האנדרלמוסיה הרעיונית של חבריו ותיפגע המטרה הקדושה.
זה נכון, כדי לשוות לעצמם אמינות, דוברי "רק־לא־ביבי" מסכימים, בגדול, עם מה שהכל מודים שהוא הצלחה הנזקפת לשלטון נתניהו: הסכמי השלום עם מדינות ערביות ומיליוני החיסונים הנוחתים בנתב"ג. אלא שבאופן פרדוקסלי, גם זה כשל רטורי הפונה אל קונצנזוס, ולא מאתגר אותו: בניסיון להיראות שקולים, רוב מנהיגי המחנה רוכבים על הגל של העמדה המקובלת וממעטים לדון באופן ביקורתי בעניינים שזוכים לקונצנזוס. אך גם זה מבחן מנהיגות: צריך אומץ כדי לעמוד בפני קול ההמון ולהסביר לו שאינו קול שדי.
אין ספק ש"רק־לא־ביבי", כסיסמה, הצליחה ליצור תבנית מחשבה לופתת, הגורמת להמונים לצאת לרחובות, לגשרים ולכיכרות, ולהמונים רבים עוד יותר להוסיף את המילה "לך" לתמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק. דווקא משום כך חשוב לזהות את כשליה, ולזכור שמכלל לאו לא נובע הן, ושדעה מקובלת אינה מעידה בהכרח על הדעה הנכונה.
"רק־לא־ביבי" היא מנגינה מהפנטת, אף שהיא בוקעת מחליל לא מכוון - בעיקר משום שהיא מונעת מהשמאל־מרכז לנסח עמדה פוזיטיבית משל עצמו, ומכסה על אנדרלמוסיה רעיונית. זה גם מה שהופך אותה למסוכנת: למרות היותה צורמת, היא סוחפת אחריה המונים בלי לשאול לאן ואחרי מי בדיוק אנחנו הולכים.
ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף ומלמד בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב
