שינה את מפת התקשורת

מייד כששמעתי על פטירתו של הנדיב המופלא שלדון אדלסון, התנגנו בראשי מילות השיר על אודות השר משה מונטיפיורי:

וכשהיה השר מונטיפיורי בן מאה/ אמר: "מספיק לי כבר, הנשמה שלי שבעה

הלכו מיליונים לירות ופרנקים ובישליק/ אבל ליהודים זה אף פעם לא מספיק"

אמרו לו: "כבודו, רק יבוא ויסתכל/ צריך לבנות עוד חדר לקבר של רחל

להגביה ת'כותל המערבי/ לנווה שאננים יהודים יש להביא

ומי אם לא אתה, יא מורי, יא לבבי?".

אכן, שלדון אדלסון מצטרף לברון רוטשילד ולסר משה מונטיפיורי כמי שתרמו תרומה חשובה ובלתי נשכחת לעם היהודי, למדינת ישראל ולחיזוק הזהות היהודית בתפוצות הגולה. מאז ומתמיד היו יהודים שבזכות יוזמה, חדשנות, כישרון וחריפות שכל הצליחו לצבור הון עתק. מעטים מהם השכילו לפתוח יד רחבה ולתרום מאונם והונם לטובת בני עמם והחברה שבה חיו.

רבות עוד יסופר על תרומת משפחת אדלסון ליד ושם, לתגלית, למוסדות אקדמיים, למכוני מחקר רפואיים, לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ירושלים, לביטחון המדינה ולעוד מפעלים רבים וחשובים. ברצוני לתת ביטוי לתרומה המיוחדת שלו לביצורה של ישראל כמדינה דמוקרטית, באמצעות הקמת העיתון "ישראל היום".

שנים רבות המרחב התקשורתי בישראל נשלט באופן כמעט בלעדי על ידי השמאל. לאחר המהפך בשנת 1977, התקשורת הפכה להיות האופוזיציה הראשית לשלטון הימין. לציבור הימני לא היה ביטוי משמעותי בתקשורת. מיומני החדשות בבוקר ועד שידורי הסיכום בחצות, דרך ערוצי הדכדוך והמלנכוליה, תודעת אזרחי ישראל הונדסה באמצעות מסרי השמאל, הנדסה שבמקרים רבים התקרבה לכדי שטיפת מוח. מזלו של הימין, שבישראל חיים מהנשים והאנשים החכמים ביותר בעולם, שבדרך כלל לא הלכו שבי אחרי פייק פרשנות, חמיצות, ואיתרוגים לשעתם.

תרומתו לדמוקרטיה

הקמת "ישראל היום" על ידי משפחת אדלסון, שחיש מהר הפך להיות העיתון הנפוץ ביותר בישראל, שינה את מפת התקשורת. אין דמוקרטיה ללא יכולת להביא לידיעת הציבור בשוק חופשי מגוון דעות. העיתון יצר נדבך משמעותי ביותר להגנה על הדמוקרטיה הישראלית. מונופול השמאל על התקשורת נסדק לנצח, וגם לימין יש כלים לבטא עמדות וחזון.

כשהעיתון החל לצאת לאור בשנת 2007, כלי התקשורת ההגמוניים התייחסו אליו בזלזול. הם העריכו שהעיתון לא ישרוד. המונחים "חינמון" ו"ביביתון" הפכו מטבע עובר לסוחרי הידע והמידע. בניגוד לנבואות השווא, מאז 2011 העיתון מוביל בשיאי החשיפה לציבור הקוראים. הצלחת העיתון טמונה בעובדה שלציבור נמאס מרוח הנכאים שרוב התקשורת משרה עליו מבוקר ועד ערב. רבים בישראל ייחלו לעיתון שייתן ביטוי לאהבת הארץ, העם והמדינה. נמאס לשמוע מבוקר עד ערב שהאויבים שלנו צודקים, שבישראל רע ולכן כדאי לרדת לברלין ובעיקר שמחה לאיד בכל פעם שמישהו סבר, בצדק ושלא בצדק, שההנהגה כשלה.

הצלחת העיתון שיבשה את דעתם של חברי כנסת שהתאגדו בשירות בעלי העניין, על מנת לפגוע אנושות בדמוקרטיה. הצעת החוק שהוגשה לכנסת, שמטרתה לפגוע בעיתון "ישראל היום", היתה ניסיון בולשביקי שהזכיר סתימת פיות בדיקטטורות חשוכות.

בזכות נחישותו של שלדון אדלסון, העיתון המשיך וימשיך להביא בשורה גדולה לאזרחי ישראל. רוח גדולה מול תקשורת עוינת, שלא מבחינה בין אופוזיציה לשלטון לבין אופוזיציה למדינה, ומשרה בכך רוח נכאים. על תרומתו שלא תישכח לדמוקרטיה, לרוח הישראלית ולגאווה הלאומית - אזרחים רבים מודים לו.

זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד!