מי צריך רשתות בלי שמאלנים?

דעה לא פופולרית: משעמם לי בפארלר. כלומר: שעמם לי עד שלשום, כשאמזון סגרו אותה. פתחתי שם חשבון עוד הרבה לפני שזה היה פופולרי. כי מה רע יכול להיות ברשת חופשית אחת אמיתית שלא מצנזרת ולא משתיקה?

ובכן, יש משהו אחד רע, והוא די חשוב: אנחנו לבד שם. יש שם רק ימנים. נכנסים לאפליקציה והיא מייד מציעה לעקוב אחרי טאקר קרלסון, מארק לוין, אראל סג"ל וגדי טאוב. שלא תבינו לא נכון, אלה אנשים נהדרים, חלקם חברים אישיים, ולהתבוסס בהגיגיהם זה תענוג לגוף ולנפש, אבל לא בשביל זה באתי לרשתות. לא על זה נבנתה תהילתו של הטוויטר.

בשביל לשמוע גרסאות שונות של עצמי או לאשש את כל התובנות הקדומות שלי, אני לא צריך רשתות חברתיות. אני יכול להרים טלפון לחברים, לשמוע פודקסטים או לקרוא טקסטים באתרי אינטרנט. הרשתות נועדו למשהו אחר: לשיח, לוויכוח, לפולמוס, למריבות אינסופיות ולשרשורים טרחניים. וכן, אני מודה, גם להרבה־הרבה צחוקים, ציניות, סאטירה ושעשועים. זה היופי בזירת דעות שוקקת ובועטת. אתה סופג "סיבוב" שעושים עליך לפעמים, כי אתה עושה סיבובים כאלה על אחרים מדי יום ביומו. זה מה שהרשת עושה: אם יש חור בטיעוניך, או פגם ברעיונותיך, מישהו מהר מאוד יגלה את זה ויפתח בחגיגה. זה מחדד את המחשבה, מזקק את הטיעונים ומעורר את חוש הביקורת. ואם כל זה נעשה יחד עם קורטוב הומור וציניות משובחת - מה טוב.

לכן, אגב, אני לא אוהב את אופנת תביעות הדיבה על ציוצים ברשת. זו קהילה חיה, שיחה פעילה, לא צריך לתפוס כל אחד במילה, אפילו שהיא כתובה ומתועדת.

במילים אחרות: מבחינתי הרשת בלי השמאלנים, היא, ובכן - לא אותו דבר. אבל בשבועות האחרונים אני מתרשם שאני וחבריי לבד פה. אנחנו לא יכולים ליהנות משיח רציני בלי שמאלנים בסביבה (ואגב, אפילו בפאנלים של ערוץ 20 המושמץ מקפידים תמיד שיהיה מישהו מהשמאל הקשה), אבל בשמאל מתברר שהם לא יכולים להתפלל למשהו יותר טוב מזה.

ימנים מזהמים את השיח, מסוכנים לדמוקרטיה, מעוררים פלגנות ומסיתי ריב ומדון. בשמאל, כך נראה, לדבר עם עצמך ולהדהד את עמיתיך זו מהות האינטלקט. "שיח" מבחינתם זה לשמוע אנשים כמוך אומרים לך כמה שאתה צודק, יפה וחכם. כמו דמוקרטיה: גם השיח אצלם הוא מהותני.

מדי פעם אפשר למצוא שמאלנים שעוד מתגעגעים לטוויטר הישן והממלכתי של פעם. אז, בימי המחאה החברתית, כשהימנים עוד לא גילו אותו, זו היתה זירה של איפה אפשר למצוא בתל אביב מישהו שיתקן את האופניים בזמן שאני כותב תסריט לדוקו על הכיבוש. בימים ההם, לפני שהברברים הגיעו, זה היה משהו אחר. ארץ טוויטראל הישנה והטובה.

כמו בכל התחומים, הם מתגעגעים גם לשיח בלעדינו. לימי התום וההדר. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים בלעדיהם. שמאלנים אהובים: נרדוף אתכם ברשתות, בחופי האפליקציות, בשדות העיתונים וברחובות השידור.

לעולם לא ניכנע! דם, יזע ותגובות!