אחיזת עיניים גרמנית

במאי 2019 העביר בית הנבחרים הגרמני, הבונדסטאג, החלטה תקדימית שהגדירה את תנועת החרם על ישראל (BDS) כאנטישמית. ההחלטה גם קראה למוסדות ציבוריים להימנע מתמיכה כספית או מהקצאת מקומות ציבוריים לפעילות התנועה. ישראל וארגונים יהודיים חשובים הרעיפו שבחים על גרמניה.

אך למרות חשיבות הצעד, שהמריץ בתי פרלמנט נוספים באירופה לאמץ החלטות דומות, הוסתרו העובדות הבאות: להחלטה לא היה תוקף משפטי־מעשי אלא ערכי־מוסרי בלבד, בגדר המלצה סמלית ותו לא. נוסף על כך, רבים מצירי מפלגות השמאל הצביעו נגד ההחלטה או ביקרו אותה. ולבסוף, היוזמה הגיעה ממפלגות הקואליציה כדי לחסום הצעה חריפה יותר של מפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה", שדרשה לאסור לחלוטין את פעילות ה־BDS בגרמניה.

מייד לאחר ההצבעה, פצחו תומכי ה־BDS בגרמניה - בכללם ישראלים ויהודים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים, ואפילו שגריר ישראל לשעבר - במתקפה ציבורית־תקשורתית נרחבת. הם הציגו את ההחלטה כפגיעה בעקרון חופש הביטוי והדעה המעוגן בחוקה הגרמנית וכהתגוננות מפני האשמת האנטישמיות. בין היתר נטען שישראל הכריחה את ממשלת גרמניה להשתיק את מבקרי מדיניות הממשלה בירושלים, טיעון בעל מאפיינים אנטישמיים בפני עצמו.

בהמשך עבר המאבק למישור המשפטי: הוגשו תביעות נגד גופים ציבוריים שסירבו להעמיד אולמות לרשות ה־BDS על בסיס החלטת הבונדסטאג, והשופטים אמנם קיבלו את הטענה שהסירוב מהווה פגיעה בחופש הדעה. השיא הגיע כשעשרות מנהלי גופי תרבות גרמניים, הממומנים ע״י המדינה, פרסמו לפני כמה שבועות גינוי משותף והגדירו את החלטת הבונדסטאג כפגיעה בחופש הביטוי. בין החותמים היה גם פקיד בכיר במשרד החוץ הגרמני. בעקבות קריאה זו פרסם לפני שבוע "השירות המדעי" של הבונדסטאג חוות דעת שלפיה החלטת הבונדסטאג היא חסרת תוקף משפטי. כלומר, אחיזת עיניים.

בכך הושלם מהלך גאוני של הרשויות הגרמניות: הן הציגו את עצמן כחלוצות המאבק באנטישמיות ובדה־לגיטימציה של ישראל, אך בדיעבד עשו הכל כדי לרוקן את ההחלטה מכל יכולת מעשית להיאבק בתנועת החרם האנטישמית. זו שיטה גרמנית ידועה: ככלות הכל, מדיניותה הרשמית של ממשלת גרמניה היא להצהיר ש"קיומה וביטחונה של ישראל הן חלק מהאינטרס הלאומי העליון", ובה בעת לתמוך בארגונים הקשורים לטרור ולהסתה נגד ישראל, להחזיק בחיים את סוכנות אונר"א ולהצביע נגד ישראל באו"ם. עכשיו, באישור העקיף של השירות המדעי בבונדסטאג, אנטישמיות הפכה לחלק מחופש הדיבור, אם היא באה מהשמאל האנטי־ישראלי, כמובן. באנטישמיות ימנית עדיין מוכרחים להיאבק.

לו היה לישראל משרד חוץ שבאמת דואג לאינטרסים של ישראל, הצביעות הגרמנית הזו היתה מזמן נחשפת לעיני כל והופכת לסוגיה מרכזית ביחסים בין שתי המדינות. אך באופן מצער מאוד, זה לא המצב. ישראל הרשמית ממשיכה להתרפס בפני גרמניה ולטעון שמדובר בידידות נפלאה. אלא שבאירופה רואים היטב איך ישראל מאפשרת לגרמניה לעבוד עליה, ומסיקים מסקנות: מה שגרמניה יכולה לעשות לישראל בשם "הפקת הלקחים מההיסטוריה", יכולים גם האחרים.