נתניהו מושך את השטיחון האחרון מתחת לרגלי השמאל

מימין־מרכז ומשמאל־מערב הפוליטיקאים חוגגים: ביבי גילה את הערבים. איזו התרגשות! ההתרגשות מתועלת כמובן לשנאה חוצת מטרות, כי ביבי בטח שולף ערבים מהכובע כדי לעשות לביתו. אבל האמת היא שבשורת ההידברות והשילוב הפוליטי עם הערבים היא הבשורה שחיכינו לה.

ביו"ש זה קורה מזמן - מי שחי כאן יודע שהערבים הם חלק מאיתנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום וגם להם אין תוכניות ספציפיות להיעלם. מי שמשוחח עם פלשתינים בשטח יודע שהרשות הפלשתינית אינה רלוונטית, שהוקמה בחטא עבורנו ועבורם, שאנחנו שילמנו מחיר דמים איום בהסכמי אוסלו ושהם ממשיכים לשלם מחיר יומיומי בדמות התעמרות באזרחים. על פי רוב, תקוותו של האזרח הקטן בפריפריה הפלשתינית היתה שנס הריבונות יחול והוא יהיה על הצד הטוב של האזרחות, כלומר - ייתן למי שיחפוץ את האופציה להתנתק מהרש"פ ולשלם ארנונה לאפרת או למעלה אדומים.

השלום עם האמירויות ועם המדינות האסלאמיות ברחבי העולם מגמד את הרש"פ לטובת מדינת ישראל, זה לא חדש. אבל בשמאל לא מפנימים. אם חבריי בשמאל הם מדגם מייצג, הרי קודם לא מצא חן בעיניהם שמתנחלים מכוננים ידידות עם פלשתינים בלי שנתחייב להתפנות מפה בסוף, אחר כך בשמאל החרימו את השלום עם דובאי ומרוקו כי זה לא כולל את הפלשתינים, וכעת הם כפסע מלהחרים את ערביי ישראל שמכירים בנתניהו כמנהיג. אם יהיה שמאל בבחירות הבאות, "מחנה השלום" יוכל להדפיס סטיקרים: "שלום עושים מתוך חולשה". אבל שלום לא צומח מהסכמים בין מנהיגים שמנסים לגזור קופון פוליטי על גבם של אזרחים שותתי דם משני צידי המתרס הלאומי, אלא מהסכמים נוסח נתניהו, כשידך במשא ומתן על העליונה.

נתניהו מושך את שטיחון האמבט האחרון תחת רגליו של ניצן הורוביץ, ומה נותר לשמאל? בַּלּוֹקֶר של מרצ המדפים ריקים. שנים מנסה הימין להסביר שאין לו דבר נגד שלום, שהוא בעד שלום, שהדתיים מתפללים על שלום שלוש פעמים ביום, אבל עד עכשיו אף אחד לא הצליח להדגים את התוצרת. כל ניסיון לבדל בין מפלגה שדואגת לזכויות האזרח הערביות לבין מנהיגיה - שראוי היה שייפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית - עלה בתוהו, לעיתים על ידי נתניהו עצמו ואמירת הקצה המפורסמת בדבר הערבים נעים לקלפיות (את העבודה האלקטורלית, אגב, הספין עשה).

מי שהקשיב לנאום נתניהו באו"ם ב־2018, זוכר שכבר אז ציין שאם יש דבר אחד טוב שיצא מהאיום האיראני, הוא שגילינו מדינות אסלאמיות שחפצות להיות בעלות בריתנו. ההנהגה הפלשתינית לא רואה בנו בעלת ברית כזאת. היא חשה קרובה יותר לאיראנים. השמאל מרגיש מאוים על ידי נתניהו, אבל זאת רק ההתחלה. כרגע ההנהגה הפלשתינית תלויה בשמאל הישראלי, שאינו חדל מלטפח אותה. אבל אבו מאזן לא נעשה צעיר יותר, וההנהגה שתגיע אחריו ייתכן שתרצה ליישר קו עם הלך הרוח שמעדיף את הווייב של דובאי על הווייב הלוחמני של חברון ובית לחם, שלא מאפשר לפלשתינים להתפרנס ולהתקדם. מה יעשו אז בשמאל?