תודה, מאסטרו

שלשום, כמה שעות אחרי שגילי ורמוט הודיע על פרישה מכדורגל, שוחחתי עם חברי דני שמש, אוהד הפועל ת"א. דיברנו על הנושא, ודני שלח אותי ל־18 בפברואר 2010.

הפועל ת"א, אז הקבוצה הטובה בישראל, שיחקה נגד רובין קאזאן בשלב 32 האחרונות של הליגה האירופית. המשחק אמור היה להתחיל ב־19:00, אבל הוקדם בשלוש שעות כי הטמפרטורה בשעה המקורית איימה לרדת ל־30 מעלות מתחת לאפס, מה שכמובן היה דוחה את המשחק. כשהתחיל המשחק עמדנו על מינוס 17 בלבד, ותוך כדי המשחק ורמוט הבחין בשמש יושב ביציע, קרוב לדשא, וצעק לו: "אני לא מרגיש את הרגליים".

זה היה חד־פעמי, כי ברוב הקריירה הרגליים של ורמוט הלכו לפניו. הוא היה שילוב של רקדן ומאסטרו כדורגל עם כישרון גדול, או כפי שהמנטור האישי שלו אלי גוטמן הגדיר אותו - טאלנט.

הוא לא שיחק בהרבה קבוצות בארץ - הפועל חיפה שבה נולד, מכבי חיפה, הפועל ת"א שבה פרח ומכבי ת"א שבה נפצע בברכו במשחקו הראשון נגד ק"ש. ורמוט היה הקורבן העיקרי של אותה עסקה, שבה חיים רמון מכר את הנכס האחרון בבית כדי לשלם משכורות בהפועל, ועוד לאויבת הגדולה. הוא גרם אז למחנה אוהדים שלם לא לסלוח לבחור הטוב הזה, שאפשר לפוליטרוק לעשות מהלך על גבו.

היו שנים, בדיוק לפני עשור, שוורמוט היה השחקן הטוב ביותר בארץ, המנהיג של הפועל ברגעיה הטובים ביותר. קחו למשל את המשחק הראשון בזלצבורג, שהבטיח במידה רבה את העלייה לשלב הבתים בליגת האלופות. הוא השתחרר בצורה מסחררת משלושה אוסטרים, העביר שמאלה לדדי בן דיין שמצא את בן שהר - ומשם לרשת.

במשחק האליפות בטדי, במצב של 1:1, הפועל שיחקה הכי לא "גוטמני" שיש. ורמוט רץ לספסל וצרח למאמן: "תראה איזה בלאגן". גוטמן הבין שגילי צודק, ארגן מחדש שלושה קווים של שלושה שחקנים, עד ש"וורמוט... הרוש הודף - והכדור בפנים, הכדור ברשת".

בהרכב שכלל את אניימה, קנדה, דה סילבה, באדיר, בן דיין, קנדה, זהבי, ביבראס, שכטר ואחרים - כולם, כולל המאמן, נשאו עיניהם לוורמוט כשהמשחק נתקע. הוא תמיד מצא פתרון. ככה היה בטפליצה, כשכבר רצה להתחלף מרוב עייפות, ובסופו של דבר מהלך אישי שלו סגר עניין. נגד בנפיקה בליסבון הוא סחרר את מגן נבחרת פורטוגל פביו קואנטראו, וב־0:3 של הנבחרת על בוסניה, כשהתקשורת דרשה את רפאלוב בהרכב, ורמוט גילה שהוא פותח, ניגש לגוטמן ואמר: "אל תדאג אלי". זה נגמר בהצגה.

בחירה גרועה בקייזרסלאוטרן, שלא התאימה לסגנון שלו, השאירה מאחורה קריירה אירופית נשכחת. בכדורגל הישראלי החיוור, ורמוט, בגיל 35 ועל רגל אחת, טוב יותר מהמתים המהלכים בחודורוב. בדיעבד, אני מצטער שלא נמצא לו מקום בספרי "100 הגדולים של הכדורגל הישראלי".