מפלגות שעה הן אסון לדמוקרטיה

מרקס לא כתב איך חוזרת ההיסטוריה בפעם השלישית. אם "קדימה" היא הגיבור הטרגי ו"כחול לבן" היא הפארסה - אנה באה מפלגתו החדשה של חולדאי? מפלגות מרכז נהנו ממעמד פריבילגי בחקר הפוליטיקה בישראל: כמו אחיותיהן החרדיות והדתיות, הן נחשבו למפלגות נישה על ממד הדת־מדינה ולמי שאין להן עמדה ברורה בציר הימין־שמאל המדיני־ביטחוני, כלומר, מפלגות ציר: הן תיכנסנה לכל ממשלה - ימין, שמאל או אחדות. המוטו שלהן: אנחנו נגד פוליטיקה מאוסה של מפקדי ארגזים, קבלני קולות וחתונות פעילים; אנחנו אנשי מעשה - בצבא, בשוק הפרטי או בשלטון המקומי - עם ניסיון מנהיגותי מוכח, ולכן ראויים לנהל את המדינה. האטרקטיביות של המרכז היא הצגת נבחרת נוצצת וחתירה לתפקידי שרים אחרי הבחירות. ואולם הקסם מתפוגג במהירות: אם אין אידיאולוגיה שמחברת אותן ושממנה נגזרת מדיניות, הן נותרות מפלגות־מנהיג ומתפרקות על רקע יחסים אישיים.

קדימה וכחול לבן היו זן מיוחד של מפלגות מרכז. היתה להן משימה לאומית שהצדיקה בעיני עצמן הליכה מעבר למחנות הפוליטיים. אצל שרון זאת היתה ההתנתקות, אצל הקוקפיט - ההתחברות: שיקום הממלכתיות והקונצנזוס סביב יהודית ודמוקרטית, שנשחקו תחת ממשלות נתניהו. לשתיהן היו הישגים אלקטורליים שהפכו אותן בן־לילה למפלגות שלטון, ושתיהן התפוררו.

חולדאי לא לומד מההיסטוריה. הוא סומך על הצבעה אסטרטגית למולך החדש של המרכז - ראש אימפריית תל אביב. המשימה: קץ שלטון נתניהו. התכנון: חבירה למפלגות סער, בנט, ליברמן ולפיד ליצירת ממשלה בעידן פוסט־ביביסטי. הטעות: ככה לא מגינים על דמוקרטיה. מפלגות־שעה הן אסון לדמוקרטיה. חשיבה לטווח הארוך חייבת לייצר אלטרנטיבה רעיונית לימין הישראלי, ולא רק מרכז חלול שמטרתו פרסונלית. זה טוב גם לימין וגם לדמוקרטיה: יריבות אידיאולוגית מייצבת את המערכת ומאפשרת חילופי שלטון.

בניתוח אידיאולוגי, מה שהיה אינו מה שיהיה: המפלגות החרדיות והדתיות עברו ישראליזציה ועימה ימיניזציה: הן דוגלות בישראל כמדינה דתית־לאומית, בסיפוח, בהתנגדות לערך השוויון כבסיס חוקתי ובהפיכת־נגד למה שמכונה המהפכה החוקתית. גדעון סער הקים מפלגת ימין ניאו־שמרנית. חולדאי, בהחלטתו להקים עוד מפלגת מרכז הנאחזת בקש, עלול לא רק להיות דבשת על גב המרכז־שמאל, אלא להביא לשבירתו.

המושג "ישראלים" אכן תופס את המחלוקת המרכזית בפוליטיקה העכשווית: הימין יהודי; המרכז־שמאל ישראלי. אולם למען דמוקרטיה ישראלית יציבה יש לכונן אלטרנטיבה של מפלגת שלטון בשמאל המתון, שבליבה זכויות אדם ושוויון כערך חוקתי של מדינת הלאום של העם היהודי; איזונים ובלמים בין הרשויות ולא הפרדתן; תפיסה לאומית־חילונית מכילה ופלורליסטית; תמיכה בזכויות תרבותיות של מיעוטים, בסולידריות ובמדינת רווחה. דמוקרטיה חברתית היא המענה להתגבשות האידיאולוגית המרשימה של הימין הישראלי. חולדאי וניסנקורן צריכים לבנות את הניו־לייבור עם העבודה במקום לייצר עוד מפלגת מרכז של כוכבים, המשתכשכים להרף במי האפסיים של דלי המרכז הריק.

ד"ר גייל טלשיר היא מרצה בכירה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועורכת הספר "משילות או דמוקרטיה"