מירי צחי הייתה לוחמת מדור נכחד של צלמי עילית

העיתונות המצולמת, חייה האישיים וארץ ישראל היו סיפור אחד ללא הפרדה. מי שעבד עם מירי צחי ז"ל יודע שאף פעם לא היית צריך לתפעל את האישה שעסוקה בענייני משפחה או בית, כדי שתצא ותבצע משימה.

היא תמיד היתה שם. עם השמלה השמוטה, עם כיסוי הראש, עמוסה בציוד הצילום, נוהגת בוולוו ענקית מתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת, שעשויה להיתקע בכל רגע בגלל איזה חלק שבור שהשד יודע מאיפה חיברו אותו כדי שהקקמייקה תמשיך להתקדם, לחתור כמו כלב זקן אל מקום האירוע.

היא תמיד היתה שם. במקום האירוע. לא משנה מה קורה, אם אתה שומע על איזו התרחשות ביהודה ושומרון, ברצועת עזה, חבל קטיף, בייחוד אם יהודים מעורבים בה, תהיה בטוח שמירי כבר שם וכבר צילמה את כל מה שדרוש ואף מעבר לכך.

אני לא זוכר מתי הייתי עצוב כל כך כששמעתי על מישהו שהסתלק פתאום. התחושה הראשונה - לא היינו שם, או יותר נכון לא הייתי שם, כשהיא נזקקה לעזרה. חייה האישיים לא היו קלים. לעורכים היה קשה לעבוד איתה כי היה קשה לתת לה הוראות. היא פשוט היתה ברמה משלה, עצמאית.

לדעתי, בדור הזה של הצלמים היא היתה אולי היחידה עם אישיות משלה. מי שיש לו שעות מנוע בשטח יוצא בדרך כלל עם צלם. היא שייכת מבחינה זו לנבחרת של אלכס ליבק ומיקי קרצמן. היא גם היתה פוליטית כמוהם, אבל מהקצה השני.

היו מקרים כמו פלישה של קבוצת מתנחלים לחטיבת אפרים, שהגיעו לעימותים ומכות. מתנחלים נגד צה"ל. מירי כמובן שם. הצלמת היחידה שיש לה תמונות מההתרחשות. המשטרה דורשת שתמסור לה את הצילומים. התגובה המיידית: יש חשד ברור לעבירות, אז צריך להיענות לדרישה. אבל אחר כך בעקבות מחשבה נוספת, הגענו למסקנה המקצועית שזאת פרקטיקה מסוכנת שעיתונאים יהפכו למלקטי האינפורמציה והעובדות של המשטרה.

רק במקרה חריג, אולי של רצח, כל ראיה מצולמת חייבת להגיע למשטרה. אז סירבנו לשתף פעולה, וזה הגיע לבית המשפט והפסיקה הצטרפה לפסיקה קודמת מהפגנה של שלום עכשיו. זה חיזק את ההגנה על צלמים ועיתונאים בשטח.

כל פגישה איתה היתה שמחה. החיוך המאיר. כפות הידיים החזקות והנעימות, היודעות לאחוז בציוד הדרוך. כואב להיפרד ממנה באופן הטראגי הזה. עכשיו, כשהעיניים הטובות שמאחורי העדשה נעצמו, זוהי מנוחת הלוחמת.