מתחסנים ונושמים לרווחה

יחד עם מגיפת הקורונה שפרצה לחיינו נולד שדה סמנטי ייחודי לה, חלקו שאול משיח שדה הקרב, עם מילים מאיימות סגר, ריסון מהודק, אליו התווספו מושגים שהפכו שגורים, ריחוק פיזי, קטיעת שרשרת הדבקה, מיגון מלא, עקומה מעריכית, מקדם הדבקה, שיטוח עקומה, בידוד, קיצור בידוד, חולה מאומת, חסינות עדר , מטושים, איגום, דרייב אין ופגישות זום אינסופיות שנחתמות במילים עד כאן. הנפטרים ממחלת הקורונה נפרדו מאלמוניותם ותמונותיהם ולעיתים גם תמונותיהם וסיפור חייהם הפכו נחלת הכלל. וכמו בכל אירוע דרמטי הוכתרו גיבורים, לוחמים, אלו שבחזית המלחמה שתשיב לנו את חיינו חזרה. 

בשיא המגיפה, במסגרות החוץ ביתיות של משרד הרווחה, הכוללות: בתי אבות, דיור מוגן, מעונות, הוסטלים ודיור בקהילה לאנשים עם מוגבלות, או על הרצף האוטיסטי,  פנימיות ילד ונוער שלא לכולם יש עורף משפחתי איתן, מסגרות לנוער על קצה הרצף ההתנהגותי, מקלטים לנשים נפגעות אלימות, מרכזי חירום לילדים, מסגרות אומנה, מסגרות לסובלים מתחלואה כפולה, דרי רחוב , נשים על רצף הזנות ועוד, התמודדו הצוותים עם כ- 900 חולי קורונה, לרוב במתחמי קורונה שהוקמו בתוך המסגרת, כשעובדי הרווחה המסורים, שלא בחרו את מקצועות הסיעוד והרפואה דווקא כדרך חיים, היו באחת ללוחמי וגיבורי הקורונה האמיתיים, לפחות בעיני.  תוך זמן קצר הם הוכשרו ולמדו את תורת ההתמגנות וכללי ההיגיינה המחמירים ולמרות הסכנה להדבקה ולחייהם, לא נטשו את משמרתם והמשיכו לטפל באופן מקצועי מסור והדוק מאוד בדיירים שפעמים רבות אינם מסוגלים לעטות מסיכה ובודאי לא לשמור על כללים של ריחוק פיסי. מכל תמונות המגיפה הזו, חרוטות בליבי התמונה של אחד המדריכים, לבוש סרבל לבן אטום, מסיכה , ברדס ומשקף , עטוי כפפות ובידיו קערת פלסטיק ובכף עץ הוא מערבב את הפסטה שתחולק לחולים ועיניו מחייכות וקורנות אל שמחת הדיירים בעת הארוחה ותמונה של ע.ש, השבה מחודש וחצי אשפוז כשחבריה למעון ישובים בכסאות גלגלים ממתינים לה עם שלטים ובלונים ומקבלים את פניה בגעגועים. 

אך פס הקול של המגיפה הזו היה ועודנו- געגוע. געגוע  לחברים שאינם בקפסולות המתחייבות,  שהפרו באחת את ה"שבת אחים גם יחד" האהוב על הדיירים כל כך, למפעילי התרבות והספורט שהודרו לעיתים בשל הנחיות התו הסגול, לבריכת השחיה, לטיול הקבוצתי אל המרכז המסחרי הסמוך, למרכזי התעסוקה במתכונתם הרגילה ולמעש, לארוחה בחדר האוכל המשותף ולצפיה בסרט או בהופעה בצוותא. אבל מעל לכל, הגעגוע הכואב והעז לבני המשפחה, שביקוריהם הפכו קצובים ולעיתים בלתי אפשריים, בשל ארועים חוזרים ונשנים של בידוד, תחלואה או מיני סגרים ומגבלות תנועה שהבליטו את המתח הגלוי בין הצורך לשמירת קשר איכותי ולמנוע בדידות וריחוק חברתי או משפחתי מול החשש להגברת התחלואה. 

עוד טרם נחתו החיסונים בארץ החל  משרד הרווחה יחד עם משרד הבריאות להערך למבצע תן כתף על מנת לאפשר ל83000 דיירים וצוות את להתחסן ולנשום מעט לרווחה, אוכלוסיה שהוגדרה בסיכון ותועדפה אם בשל הגיל או מאפיינים אחרים. כל מתחסן פוטנציאלי אותר, התקבלה הסכמה לחיסון וכל מסגרת נערכה על פי כל הכללים המחמירים שנקבעו, כדי  לקיים את המבצע באופן בטוח ומיטבי. יש כבר בתי אבות , דיורים מוגנים ומעונות שחוסנו במלואם, תוצאה של עבודה מורכבת שלוקחים בה חלק באופן נמרץ ומקצועי, צוותים רבים מהמחוזות והמטה, בניצוחם של השר שמולי ומנכל המשרד דר אביגדור קפלן, בכדי להביא במהירות לחיסון  האוכלוסיה בסיכון שבאחריות משרד הרווחה.  עוד ארוכה הדרך עד שנוכל להסיר מסיכות ולחייך, להתקרב ללא חשש ולחזור להתחבק עם יקירנו ונדרש להמשיך להקפיד על הנחיות רבות עד שיקלו המיים, אבל המחשבה שהתמונות הבאות שיחרטו בנו יהיו של ביקור נכדים בבית האבות, טיול משותף של דייר ומשפחתו לשפת הים ופס הקול יתחלף מגעגוע לצחוק משותף, שבידוד שהיה לגזירה קשה ביותר לדיירים שלנו יהפוך להיות  זיכרון רחוק שיבוא יום וישכח , הם הרוח הנושבת בימים אלו במשרד ונושאת אותנו קדימה, לחסן כדי לנשום לרווחה. 

ד"ר שגית ארבל אלון היא  הרופאה הראשית של משרד העבודה והרווחה, מנהלת מערך שירותי הבריאות