"אין ימין, אין שמאל", ועכשיו גם אין גנץ

בני גנץ, האביר בן דמות היגון, ששכנע את עצמו כי הוא מקריב את האינטרס הפוליטי שלו ושל חבריו למען אחדות העם בעת צרה, לא יתמודד בשום דרך בבחירות הבאות. יכול להיות שהוא עצמו עדיין משתעשע ברעיון כזה או אחר של השתתפות גם בסבב הבחירות הרביעי של השנתיים האחרונות, אך הסקרים יורו לו את הדרך החוצה, אם יחליט שלא לגחך עצמו עד עפר.



ראשיתו הפוליטית רמזה על אחריתו. הכרזתו על הקמת מערך המפלגות ("חוסן לישראל" בראשותו, "יש עתיד" של יאיר לפיד, ו"תלם" של בוגי יעלון) לפני יותר משנתיים, לוותה בניתוח הפתטי שלו, אשר לפיו "אין שמאל ואין ימין". אלא שמול הגילוי שלו על אודות המהפכה האידיאולוגית, כל מה שהיה לו להציע הוא חתירה לממשלת אחדות לאומית, שנתניהו לא יוביל.



אינני בטוח שגנץ, אשר הוכיח כי הביטוי "בחור טוב במובן הרע של המילה" אינו בדיחה, עיין היטב בתולדותיה של מפלגת ד"ש, לפני שהמציא את הגלגל. טעותו הגדולה ביותר היתה בהבנתו כי מפלגת מרכז היא מפלגה המאגדת בתוכה אנשי שמאל ואנשי ימין, ולא הבין כי זהו מתכון לפירוק השותפות, אם אנשי הימין נותרים בימין, ואנשי השמאל נותרים בשמאל.



זו גם היתה טעותו של מקים "המפלגה הדמוקרטית" ב־1976, יגאל ידין. ידין היה הרמטכ"ל שהתפטר מתפקידו על רקע מחלוקת עם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, על תקציב הביטחון, והפך פרופסור מוערך מאוד לארכיאולוגיה. אני זוכר באיזו הערצה מילאו אנשים את היכל התרבות בתל אביב כאשר הציג את ממצאיו על תקופת בר־כוכבא.



הוא התרחק מפוליטיקה, למרות שניסו למשוך אותו אליה, ובסופו של דבר, על רקע כישלון ממשלת רבין הראשונה ועל רקע פרשיות השחיתות שבהן היו מעורבים אישים במערך, החליט להציל את המדינה ולהיכנס לביצה הפוליטית. ידין הביא עימו אנשים מעולים, וניסה להמציא פוליטיקה לא פוליטית. הוא חיבר אנשי ימין עמוק כמו המשפטן שמואל תמיר, שעקף את בגין מימין, עם אישים משמאל כמו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אהרן יריב, ודיבר על כוונותיו להפריד בין דת ומדינה, לחוקק חוקה לישראל, להילחם בשחיתות ובהון השחור, ולהגיע לפתרון מדיני עם הפלשתינים ברוח תוכנית אלון. זמן קצר אחר כך חברה אליו מפלגת "שינוי" הקטנה של פרופ' אמנון רובינשטיין, וכך הוקמה "התנועה הדמוקרטית לשינוי", שסחפה המוני אנשים, רובם תומכי המערך לשעבר, שרצו לראות בתנועה החדשה משהו נקי, חדש, אמיתי.



היתה בתנועה החדשה הרבה תמימות פוליטית, שנבעה מחוסר ניסיון מופתי. ד"ש הצטרפה לקואליציה, ידין מונה לסגן ראש ממשלה, ולא היה לתנועתו חותם על שום נושא משמעותי - היא לא היתה מעורבת במיזם הגדול ביותר של אותה ממשלה, השלום עם מצרים, ולא הצליחה לבלום את ההידרדרות הכלכלית הנוראה.



הסדקים בתוך ד"ש הפכו לקרעים. מפלגת "שינוי" עזבה את התנועה ואחריה נטשו אחרים. ב־1978 התפרקה ד"ש באופן רשמי, ובבחירות 1981 לא התמודדה כלל. כמעט כל המנדטים שלה שבו למערך.



היו בישראל מפלגות מרכז (כמו "הציונים הכלליים" או הפרוגרסיבים), אבל הן לא היו חבירות מלאכותיות של ימין ושמאל, אלא מפלגות שראשיה שילבו עקרונות כמו שוק חופשי עם נכונות להסדרים מדיניים. מי שינסה להקים, שוב, מפלגת מרכז, שכל חידושה הוא שאנשים כמו צבי האוזר יישבו במחיצה אחת עם אנשים כמו עפר שלח, ייאלץ להבין, מהר מאוד, שחיבורים כאלה נולדים עם תאריך תפוגה מהיר.