תהום עמוקה ומוצא אין

בכל שנה ביום הזיכרון אני פונה אלייך אמא, אליך אבא, אליכם הילדים ואל כל בני המשפחה - משפחת עם ישראל.

ביום הזה אני וכל משפחת השכול נכנסים אליכם הביתה, פוגשים אתכם באופן אישי, מסתכלים לכם בעיניים ומחפשים את המבט שלכם.

אם תביטו בעיניהן של המשפחות השכולות, תראו בהן תהום עמוקה, אינסופית, של כאב, של צער ושל געגוע. התהום עמוקה, שחורה וקרה, ואין ממנה מוצא.

בתוך תהום של געגוע אנחנו, בני משפחת השכול, חיים יום־יום. מנסים לנווט את חיינו אל חוף מבטחים, אל השיגרה, ונותרים עם כמיהה אינסופית למפגש שלא יתרחש. יום־יום מלוות אותנו המחשבות על מי שאיננו: איזה אדם היה יכול להיות, איזו משפחה היה יכול להקים, אילו חיים יכלו להיות לכולנו אלמלא האסון שפקד אותנו.

ערב יום העצמאות ה־65 למדינת ישראל, מחיר העצמאות גבה וגובה מאיתנו מחיר כבד. 23,085 נפלו במערכות ישראל.

כל יום מימות קיומנו כאומה עצמאית הוא גם יום אבל על חיים שנקטעו בטרם עת. ארגון יד לבנים מבקש להנציח כל אחת ואחד מהם. מלאכת ההנצחה והזיכרון היא מלאכה קדושה שציוו לנו הנופלים בלכתם. זוהי מלאכת החיים שלנו.

ארגון יד לבנים נושא את נס הנצחת בני הארץ הזו בגאווה, באהבה ומתוך תחושת שליחות עמוקה.

את תפקידנו אנו ממלאים כחיילים - במלחמה שאחרי המלחמה: המלחמה על הזיכרון, המלחמה על הערכים, המלחמה על הדרך.

מדינת ישראל ניצבת לפני אתגרים ביטחוניים משמעותיים ביותר, המזרח התיכון חווה שינויים היסטוריים. צה"ל, חוד החנית של מדינת ישראל, הוא למעשה פסיפס של החברה הישראלית. הימים האלו מאופיינים בשיח ציבורי ער סביב שאלת השוויון בנטל הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי. חשוב לומר כי איחוד השסעים בחברה עובר דרך כור ההיתוך של החברה בישראל והוא השירות בצה"ל או בשירות הלאומי.

מי ייתן וחיינו יהיו חיים של משמעות וערכים, חיים של נחמה ותקווה, וחיפוש אחר שלום.

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.