אחרי מרוקו: שינוי הפרדיגמה

משמעויותיה של ההתקרבות המסתמנת עם מרוקו, בצירוף ההסכמים עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, חורגת הרבה משאלות הנורמליזציה, הטיסות הישירות, הפלשתינים והכמיהה ל"שלום". מדובר בצבירת המסה הקריטית במאבק ממושך של ישראל נגד פרדיגמה מדינית שהכתיבה את היחס אליה בעולם הערבי, באירופה ואפילו בארה"ב. ההכרה בכישלון הניסיון לגמד את מעמדה של ישראל ולהכתיב לה ויתורים וסיכונים בלתי מחושבים, מחלחלת בחוגים חשובים של העולם הערבי, באחת האסכולות של מדיניות החוץ האמריקנית ובחוגים הולכים ומתחזקים באירופה. אובאמה וחסידיו התכחשו לכישלונו. האחרונים ללמוד יהיו, כצפוי, האיחוד האירופי ושרידיו המדולדלים של השמאל הישראלי.

אויבי היישוב ומדינת ישראל ניסו תחילה לחסל את היהודים ואת מדינתם בטרור ובמלחמה. משנכשלו, פנו ליתרונם בזירה העולמית בזכות הנפט, המעברים האסטרטגיים, שווקיהם המבטיחים, אחיזתם בארגונים הבינלאומיים וכישרונם להתסיס מוסלמים רדיקליים. בעשורים האחרונים הצליחו לגייס תחושות אשמה פוסט־קולוניאליות בחוגים "פרוגרסיביים" במערב ונטיות אנטישמיות הרווחות באירופה, לדה־לגיטימציה של ישראל. הם השכילו לעודד אגדת עם פשטנית, כאילו האיבה למערב במזרח התיכון ובקרב "העולם השלישי" התעוררה ומוקצנת בשל תמיכת המערב בישראל. על רקע זה התפתחה באירופה, ואפילו בארה"ב, ההזיה שכפיית "רצונה של הקהילה הבינלאומית" על ישראל, בתנאים החותרים תחת יכולתה להגן על עצמה מפני אויביה, תשכך את האיבה ותגביר את היציבות.

פרדיגמת הלחץ על ישראל לייצוב האזור נכשלה ברמה האסטרטגית בזכות נחישותה של ישראל, שכפתה על אויביה את התנאים הדרושים לפי ראות עיניה להגנתה העצמית. מדובר לא רק בניצחונותיה הצבאיים וביכולתה לעמוד לדורות בטרור על מגוון גילוייו. מדובר בעיקר ביכולתה המתמשכת להיבנות ולשגשג, בעת שאויביה הערבים שקועים עד צוואר בעוני, בפיגור ובאלימות. 

ישראל דחתה את הניסיונות האירופיים והאמריקניים בשנות ה־50 וה־60 לקצץ בשטחה ולהחדיר לתוכה פליטים פלשתינים, הכשילה אחרי 1967 את התביעה לסגת מכל הישגיה בעבור גיבוב מילים חסרות ערך, השיגה חוזה שלום נפרד עם מצרים תמורת נסיגה מסיני והתעלמה בהתרסה ובשיטתיות מהעוינות האובססיבית והצבועה של האו"ם ושל הארגונים הבינלאומיים. בתחילת המאה הנוכחית שברה ישראל בכוח את הטרור הפלשתיני. מאז 1948 כפתה השלמה עם ירושלים המערבית כבירת ישראל, גם לנוכח 70 שנות התנגדות אמריקנית. היא סיכלה בכוח את חתירתם של סדאם חוסיין ובשאר אסד לנשק גרעיני. בעשור הקודם מנעה בכוח את התבססות איראן בסוריה, ודחתה לחצים להסדרים עם הפלשתינים מצד אירופה ואובאמה.

מי שמכירים בהדרגה במשמעות של כל אלה הם הערבים. ראשית - הגורם החשוב מכל האחרים גם יחד - מצרים, המקיימת עם ישראל שותפות נגד שלושה אויבים משותפים: האחים המוסלמים, איראן וטורקיה. שנית, ירדן, המודעת יותר מכל להפקרותה ולסכנותיה של התנועה הלאומית של הפלשתינים, ויודעת שעצם קיומה תלוי בעוצמתה של ישראל. שלישית, מדינות המפרץ, המבינות את האיום הקיומי מאיראן. בהדרגה "יוצאות מן הארון" גם מדינות רחוקות כסודאן וכמרוקו. כל אלה למדו בדרך הקשה על עליבותה של אירופה ועל הסכנה בממשלים אמריקניים המנסים, באיוולתם, להביא דמוקרטיה למזרח התיכון באופן המשרת את הרדיקלים וחותר תחת בעלות בריתם.

להכרה המתרחבת בעולם הערבי בכוחה ובאמינותה של ישראל חשיבות מרחיקת לכת. הארכיטקטורה האזורית משתנה: המערב הדמוקרטי לא צריך לבחור בין ישראל לבין "הערבים": ישראל וליבת העולם הערבי במחנה אחד, ואילו הרדיקלים שמנגד - איראן, טורקיה והאחים המוסלמים, סוריה ואחרים - סובלים ממתחים פנימיים עמוקים. עִם ישראל חשוב ליצור שותפות אסטרטגית, ולא רצוי להתעמת. רוב הערבים כבר הפנימו; ארה"ב זהירה; לבסוף אפילו האירופאים וה"פרוגרסיבים" ילמדו.