ערבים זה לזה: כשמישהו נעדר - כל עם ישראל דואג

"משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר..." הוא מסוג הפתיחים שגורמים לאוזני הישראלי להתחדד ולכל החושים להידרך. מי יודע איזה שם יגידו עכשיו ברדיו והאם התיאור הזה יישמע לנו מוכר. בשנים האחרונות לא רק המשטרה מבקשת את עזרתנו. ארגונים נוספים, התנדבותיים, מפרסמים חדשות לבקרים תמונות של נעדרים ומוסרים תיאורים מדויקים של אנשים שיכולנו להכיר. שמות שנשמעים סטנדרטיים עם מיקומים גיאוגרפיים שהיינו בהם; גם הפרצופים הניבטים אלינו מבעד למסגרות הנעדרים החדשים ממש מזכירים מישהו מהרחוב שלנו. או שדומה למישהו? או שזה רק נדמה לי.

אנשי יחידת הכלבנים בחיפוש אחר נעדרת בב"ש

בדף הפייסבוק של יחידת הכלבנים, לדוגמה, בערך פעם ביום מודיעים על אישה בת 60 או גבר בן 40 או צעירה בת 17 שנעלמו פתאום, ומזמינים את הציבור להצטרף לחיפושים. כשעוקבים אחרי דף פייסבוק כזה, נמצאים בדריכות מתמדת. וכשמצטרפים גם לקבוצת הווטסאפ של המחפשים אחר הנעדרים - בטוחים שיש כאן מגיפה חזקה יותר מהקורונה.

יצאתי עם מתנדבים לסבב חיפושים בבאר שבע, סריקה בשטח אורבני אחר נעדרת בת 62, שנעלמת כבר פעם שנייה בחודשים האחרונים. המתנדבים האלה עושים עבודת קודש. שני בניה הבוגרים של הנעדרת העידו כי בפעם הראשונה הלכה לאיבוד כשהביקורים אצלה התרופפו. בשל היותה קבוצת סיכון מיעטו להגיע. בפעם הראשונה היא פשוט חזרה כעבור יומיים. כעת הם שאננים, אבל קפטן הכלבנים מודאג. עם סרט משטרתי הוא חולף בין בתים ומחפש בחצרות, מסמן אזורים שנבדקו, עד שמקבל קריאה דחופה מאשדוד ויוצא לשם.

אדם שמודע לחיפושים אחריו מתחמק כבר שלושה שבועות, וכעת הגיע עד ראייה עם מידע אמין. תוך כדי חיפושים באשדוד מודיעים שנמצאה הנעדרת מבאר שבע. אני שואלת מדוע מחפשים את האיש מאשדוד אם הוא רוצה להיעלם, ומשפחתו מסבירה שהיא חרדה לשלומו ורק רוצה לראות אותו ולומר לו זאת פנים אל פנים. "בעיקר כי מגיפה עכשיו, תקופה קשה נפשית, שלא ירגיש בודד".

"יש תכונה ישראלית", מציע ד"ר אורי כץ מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, שערך מחקר מקיף בנושא, מסקנה מרתקת, "בעיתות משבר ניבטת סולידריות מדומה. קורונה זאת עת כזאת. אנחנו לא ממש חברה סולידרית אבל אנחנו אוהבים להרגיש כאלה. אז למשל עכשיו יש מחשבה שאת מבטאת, שאולי יש יותר נעדרים כי אנשים מדוכאים יותר או נזקקים יותר. אנחנו רוצים להרגיש אכפתיים, למשל על ידי דאגה לנעדרים. אבל אני מהמר - שהמספר לא עלה".

במשטרה הסכימו לחשוף את הנתונים שמעידים על כך שהם לא מסונכרנים עם הרשתות החברתיות: "בשנה רגילה מספר הנעדרים עומד על כ־5,000", אומר רמ"ד סיוע חקירתי לנעדרים, "מתוכם בדרך כלל 12-10 לא מאותרים. זה מספר איום ונורא מבחינתנו כי כל אחד זה עולם ומלואו ועבור המשפחות זה קשה ביותר. אנחנו עושים את המקסימום כדי למצוא אותם, אך מספרית מדובר באחוז נמוך מאוד ביחס לעולם".

לגבי תחושתנו בדבר עלייה במקרי נעדרות בתקופת הקורונה, השיב כי "מאז מארס השנה, אנחנו רואים ירידה משמעותית של 17 אחוז עד כה במספר מקרי הנעדרים". הבנתם? יותר עבודה מהבית, פחות טיולים, פחות ילדים שמסתובבים בחוץ, פחות מבוגרים מחלצים עצמות. במצב רגיל אדם שמאחר או ילד שמבושש לשוב מהצופים מעמידים את ההורים על הרגליים ואז את המרחב כולו. כרגע הפרופורציות אחרות. נכון, המשמעות הנלווית היא יותר אנשים בין קירות ועלייה באלימות ודיכאון ובדברים שליליים כי קשה לשאת את הישיבה בבית. אבל כנראה שיש גם כמה דברים טובים כשלא יוצאים החוצה. אז אין עלייה בנעדרים, יש עלייה בסולידריות שלנו. הלוואי שהיא תישאר גם כשהכל ייגמר, ושהיא תהיה אמיתית.