מה עוד נותר לנו באשפת הגידופים?

המילים הבאות מיועדות לתנועות הרדיקליות של שמאל וימין. הן מיועדות גם לתנועות "עליונות לבנה" הפועלות בארה"ב. ייתכן כי תנועות נאציות, קיקיוניות, ימצאו עניין בהלכי המחשבה המתחדשים בישראל. נודיע לכל הגופים הנ"ל כי מותר להם למחוק את צבעי ההסוואה שהסתירו את הסוגדים גם היום למשנתו של הצורר. הם יכולים לצאת מן החורים שבהם הסתתרו מפני זרועות אכיפת החוק האוסר, במדינות שונות, כל ביטוי של אהדה לתנועה הנאציונל־סוציאליסטית, שבהשראתה ובחסותה נרצחו מיליונים במלחמת העולם השנייה. אפילו מדינת הניצולים ושרידי משפחותיהם יוכלו להגמיש את היחס השולל את ביטויי האידיאולוגיה אשר בשמה הושמדו ששת המיליונים.

על מה ולמה מתבקש לאמץ מעתה יחס שיש בו משום הבנה? נזכיר: היה זמן שבו יחידים מקרב הציבור החרדי בירושלים, בעיקר ילדים, קראו לעבר שוטרי ירושלים "נאצים". ספק אם הילדים הבינו את פשר הגידופים, כי הם חיקו את קריאות הוריהם. האירוע הבולט שבו נוצלה רטוריקת השנאה היה נאומו של סגן הרמטכ"ל בשעתו, האלוף יאיר גולן. הוא זיהה דמיון בין תהליכים שפקדו את ישראל, לבין תהליכים שרווחו בדעתו בגרמניה בשנות ה־30. גולן התכחש למשמעות דבריו; לטעמנו, היה על הרמטכ"ל להדיחו מייד לאחר השמעתם. כך היה מציב אות וסימן אזהרה לכל, לא רק ללובשי מדים.

היום דברי גולן מנוצלים כבר כנשק במחאות פוליטיות. לאחר שפשט את מדיו, הפך "נאום התהליכים" לחומה גבוהה אשר משני צידיה מתבצרים אנשי "הבעד" ו"הנגד". מכאן פשט הנוהג, ולפיו התגוננו מי שהואשמו כמזהי תהליכים המזכירים כביכול את גרמניה. הם מסתייעים במילים "לא זאת היתה כוונתנו!". על כך נוטה אני להגיב: "סליחה, אבל איני מאמין לכם. מה שאמרתם ביטא את האמת הפנימית שלכם". השנאה לאישיות בכירה או למפלגה כלשהי היא אמיתית. תירוץ אחר אינו אלא זיוף.

אפשר להתנחם בכך שהשיח הישראלי הגיע אל השפל. אבל מה נגלה אם נחשוף את מה שנמצא מתחת למפלס השפל? האם יש תחתית לבור, או לפחות חור שחור שבקצהו מהבהבת לה קרן אור שלא עומדת לכבות, כי שם, בתחתית, האוויר עומד? אם ההשוואה בשיח הישראלי מגיעה עד לנאציזם, הרי זהו סימן לכך שמוצה כל אוצר המילים. לא מצפה לנו עוד כרך של לקסיקון הגידופים ברוח הנאציזם. תקווה זו מזכירה משאלה המקננת בקרב רבים, כי נגיף הקורונה הוא אחרון הנגיפים הקטלניים. אחרי שתפוצתו תיעצר, לא יקום דור חדש של נגיפים מסוכנים. האומנם? הוא הדין באשר למיצוי אוצר המונחים ברוח הנאציזם. כי מה עוד נותר לנו באשפת הגידופים?

קשה להאמין, אבל 75 שנים חלפו מתום מלחמת העולם, והשיח הזה בישראל לא נעלם ולא נאלם. הזמן לא קפא. רוחו הרעה של השיח הציבורי לא הפסיקה לנשב. ולא הומצא השריון הקשיח שיבלום את השטף של הרטוריקה הנוראה. מנהיגים כבר אינם מסמנים כי רצונם לשנות את השיח. עובדה: הם עושים בו שימוש.