מהרכב שלפניי הושלכה אשפה, ואני העזתי להעיר בנימוס • אבל גם כשזיהיתי את המבטא דרך הקללות הזכרתי לעצמי: מעשינו מעידים עלינו כבני אדם יותר מאשר על מוצאנו או עדתנו
"חכה, חכה, נשחט אותך כמו כבש קטן, תיילל עד שתמות כשהדם שלך נופל על הרצפה".
צילום: דויד פרץ
איך הגעתי לרגע הזה? מה הצדיק את האמירה הזו על הבוקר? הכל התחיל בטייק־אוויי מקפה ארומה ביציאה הצפונית של באר שבע. מנהלים סלולריים, עצמאי פיג'מה והורי קפסולה רגע אחרי הסעות בוקר, מחכים לתורם לקבלת המר והמתוק. לאורך כל סגר א' וסגר ב' התגעגעתי לטקסי הבוקר ולשיחות קפה ומאפה עם ברק וניקול, משהו חם שיקציף ויקפיץ את תחילת היום.
בעודי ממתין לתורי, הבחנתי שברכב לפניי נפתח חלון הנהג וערימת אשפה קטנה הושלכה ממנו אל הכביש, ממחטה או שתיים, מסיכה משומשת, רבע קליפה. נאנחתי. "ארץ ישראל יפה, בינתיים מלוכלכת, פרס ינקה אותה, ובגין ראש הכנסת", פיזמתי את פרודיות שירי ילדותי, וחזרתי לבהות בנייד. כשנקראתי לקחת את ההזמנה, חלפתי ליד המכונית המזבלת. התלבטתי - לדבר?
לשתוק? משהו הצטבר בי והציק לי, אם כולם ישתקו על כל דבר, כיצד נראה אחד את השני מבעד לתילי האשפה?
מאי שם הדהד בראשי קולו המחויך של הפילוסוף הצרפתי־יהודי עמנואל לוינס. הגותו של לוינס עוסקת רבות ביחס שבינינו לאחרים בעולמנו. בוחנת ומגדירה את משא האחריות אשר מוטלת ביני לבין האחר ואת החובה לראות אותו כנפרד ממני.
נזכרתי באמירתו שהאחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא המאיימת ביחסים שבין בני אדם, והסרת האיום הזה מוביל להבנה.
או לפחות כך קיוויתי.
"סליחה", אמרתי, "חבל ללכלך את המקום, יש כאן פח לידכן, אפשר לזרוק לתוכו את הזבל". בתוך הרכב ישבו שתי נשים צעירות. לרגע נשארו דבריי תלויים באוויר הבוקר הקר, בעודן מנסות להבין את שאני אומר להן.
אולם מרגע שדבריי ניפצו את בועתן הפרטית, עברו השתיים למצב רסיסים.
זה המקום שלך? זעפה לעברי אחת מהן.
בטאבו לא. אבל אנחנו בארץ ישראל, וזו באר שבע, וכאן אני גר, וזו החניה של בית הקפה שאני אוהב, אז בהרבה מובנים, כן, זה המקום שלי. ובאותה מידה, גם שלך.
"ואתה המנקה פה?" לגלגה חברתה, "לא בא לך לעשות את העבודה שלך?"
לא, אינני המנקה, אבל אני מכיר אותו, הוא בחור נחמד. אוהב משחקי מנגה, טס ליפן אפילו, וגם ככה יש לו המון עבודה לפנות אחרי כולם, לא חושב שצריך להוסיף לו עוד עבודה, בטח כשיש פח כאן, ממש ליד.
אחת מהן החלה לתהות במלוא עוצמת מערכת הכריזה הפנימית, למה ומי אני. בעודי חושב שאכן לא הצגתי את עצמי כראוי, וחישבתי כיצד לתאר לה שלל מעגלי זהות מורכבת, הבהירה האחרת את שידעתי ממילא. שאינני אביה, ולכן לא אזכה להיות זה שיחנך אותה. רציתי להעיר את תשומת ליבה כי אני מחזיק בתעודת הוראה וחשבתי לפצוח עימה בדיון חינוכי, האם הדובר הוא זה שהופך מעשה לראוי או לא, והאם חינוך מחייב גם שותפת גנטית. אך משהו בטון דבריה והדרך שהטיחה אותם בי, גרמו לי לחשוד שהצעירה אינה מעוניינת להעמיק בקו מחשבה זה.
"שתוק, שתוק, יא בן... איך אני שונאת אותך... ואת כל העדה שלך!"
מודה, הופתעתי. "העדה שלי? מאיזו עדה את חושבת שאני?"
"אתם כולכם, שמאלנים, מגעילים..."
לרגע שמחתי, שכן כל חיי חיכיתי לפגוש קוראת מחשבות. אך יותר מכך, סקרן אותי להכיר את העדה הישראלית החדשה שהתגלתה לי באותו הרגע. מאיזו ארץ הגיעה, והאם המאכל העדתי של שמאלנד הוא סושי מרור, או קייל חמוסים, ומתי בדיוק חוגגת העדה את המימונה, ביום פטירת הבאבא ליבוביץ'?
יתר על כן, ניסיתי לשאול באם היא עבדה כמשגיחה בקלפי בבחירות האחרונות, ומהיכן קנתה משקפיים חודרי מעטפות, אך בטרם יצא לי לברר איתה כמה שמאל נחשבת מפלגה עם תודעה מזרחית שוויונית, צרחה הצעירה לעברי:
"את כולכם אני שונאת, כולכם! יהודים מסריחים".
היום קפא על מקומו, הנייד רעד לרגע ביד, כל זקיק הומור שבי התייבש ונאלם. רק אז הבחנתי במבטא, רק אז ראיתי את השנאה בעיניים, רק אז הבנתי שדיאלוג לא יצמח כאן. אספתי את הקפה ובעודי חוזר אל מכוניתי שמעתי את חברתה מצחקקת בלעג לעברי, "חכה, חכה, נשחט אותך ואת כל העדה שלך, כמו כבש קטן, תיילל עד שתמות כשהדם שלך נופל על הרצפה".
צילום: דויד פרץ
יכולתי לספר לכם שיצאתי "גבר גבר", שמצאתי דרך להשיב לה כהוגן. שהתקשרתי למשטרה להתלונן על איום ברצח, אבל דבר מזה לא קרה. בקרב עמי אני חי ובקרבו אני גם רוצה להמשיך ולחיות. בראשי ראיתי את הכותרת "ויכוח על פיסת אשפה הסתיים ברצח", אפילו לא רציתי לעצור ולתהות אם זה ייחשב לרצח על רקע לאומני או רצח על רקע אשפתי, גם הלוינס הפנימי, ניצול השואה האיץ בי להסתלק. דורות של מסעות צלב, פוגרומים, הקדרים באים, נאצים עולים במדרגות ומחבלי החזית העממית הכינו אותי היטב לרגע הזה שבו הגורל היהודי נחשף לאיום בטבח באמצע מגרש חניה, בארץ ישראל, רק בשל יהדותו.
ישבתי ברכב, הבטתי לעברן והאש שבגרוני ביקשה לנשוף ולרשוף את המילים הקשות ביותר. אולם פרט להקלה שבאה אחרי גיהוק הדרקון, תהיתי מה במילים האלו אמת. "מילים הן חלון, אם הן יוצרות מסך יש לדחות אותן", אמר לוינס החכם.
יתרה מזו - איני סבור שמוצאן הערבי הוא שגרם לשתי הנשים לאיים עלי ברצח. במסגרת עבודתי, לימודיי וחיי פגשתי נשים ערביות רבות, והדבר היחיד שהיה משותף לכולן היה בדיוק זה - היותן נשים וערביות. חלק היו אצילות, חלק רגילות למדי, וחלק זעיר ביותר מהן איים לשחוט אותי כמו כבש.
לפני שבוע בשעת לילה מאוחרת שקע רכבי בחולות טובעניים. בשיא רגעי הייאוש השחור, חלף בכביש בחור בדואי בשם עטיה, זיהה את מצוקתי. עצר מיוזמתו וחילץ אותי ואת רכבי במאמצים רבים. מעבר לכך עטיה לא עזב אותי עד שכיוון אותי אל יעדי וסירב לקחת כל תמורה. האם המעשה של עטיה "משווה" את החשבון הקוסמי ומאזן את איומי הרצח של הנשים, ודאי שלא.
צילום: דויד פרץ
יותר משמעשינו מעידים על מוצאינו, על הבחירות הפוליטיות שלנו או על מאכלי העדות שלנו, מעשינו מעידים עלינו כבני אדם.
זו מהות הבחירה שניתנה לנו בחיים האלו. יש שיבחרו לעצור באמצע הלילה כדי לעזור לאדם זר במצוקה, ויש כאלו שיבחרו לאיים ברצח על אדם זר במגרש חניה. יש שיראו אנשים כאדון מעפולה והגברת מדימונה כחסרי ערכים, ויש שיראו את אנשי הפריפריה כ"שקרנים" שאינם בונים או נלחמים על הארץ הזו "באמת".
בסופו של דבר, שנאה מעידה יותר מכל על האדם השונא. זה שבוחר להפוך את האדם שמולו למייצג סטריאוטיפ עדתי או תודעתי, לתת למקרה הפרטי שהוא מכיר או חווה, ללבות את אש השנאה הכללית, לראות באחר אשם מעצם מוצאו הגנטי, בשל לידתו במקום אחר, לחשוב שהוא בן מוות בשל עמדתו הפוליטית, או בנוגע לפינוי אשפה. זו הבחירה שניתנה לנו בעולם הזה ובחיים האלו, להיות בני אדם או בני קין ואולי עדיף, עם קצת חמלה ואהבה לבחור להיות כולנו, בני חוה.
כל סיפור נגמר בנקודה אחת, אבל סיפורים טובים מכילים הרבה פואנטות, פסיקים, סימני קריאה וסימני שאלה. בסופו של דבר הסופר הגדול שבשמיים הוא שהחליט. רגע לפני שיצאתי מהמתחם ראיתי את דלת המכונית נפתחת, ומתוכה נשלחה יד, אספה את האשפה מהרצפה ונסעה לדרכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו