"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לקחי ההשוואה

,עודכן

בספטמבר 1967 התפרסמה בעיתון "דבר" הבהרה: "מאיר וילנר לא הזכיר את המילה נאצים". הדברים מתייחסים לידיעה שפורסמה יום קודם לכן, ולפיה ח"כ מאיר וילנר, מי שהיה ממנהיגי התנועה הקומוניסטית ופעיל שמאל רדיקלי, השווה את ממשלת ישראל לנאצים.

כיצד, אפוא, הגיעה ידיעה כה שגויה לעיתון? כך, צוין, היה נוסח דבריו המקורי של וילנר: "כל הדיבורים האלה על מרחב מחיה - לֶבֶּנְסְרַאוּם - ועל כיבושים לצרכים ביטחוניים, כבר שמענו אותם בארץ אירופית מסוימת מאוד, בשנים מסוימות מאוד".

אכן, מאיר וילנר לא הזכיר את המילה "נאצים". הוא אמנם אמר "לבנסראום" (מרחב מחיה, עיקרון פוליטי חשוב באידיאולוגיה הנאצית), הוא אמנם דיבר על ארץ אירופית מסוימת (מאוד) בשנים מסוימות (מאוד), אבל מכאן ועד השוואה לנאצים? אולי לא ירדתם לסוף דעתו.

חמישה עשורים חלפו, ההשוואה שממנה התנער וילנר, שמבחינה אידיאולוגית פעל בשולי החברה הישראלית, הפכה לעניין שבשגרה. בשבועות האחרונים הפרקטיקה הזו זכתה להתעוררות מחודשת, וכך נחשפנו למצעד המשווים והמעלים. החל ממגישת CNN, עם ליל הבדולח שהיה לדבריה "מתקפה על העובדות, הידע, ההיסטוריה והאמת" וכלה באהוד ברק, שכשעומת מול השוואה של נתניהו להיטלר, לא נבהל ואף פירש ודקדק בכוונת המשווה שלפיה נתניהו "עושה אותם דברים שהיטלר עשה בראשית דרכו".

ייתכן שלעיתים המניע להשוואה נעוץ בהד התקשורתי. מתיחת ביקורת רגילה תחלוף באוזן הצופים כזמזום מונוטוני חסר מעוף. אך ביקורת שנושאת עימה אלגוריות מעולם השואה - תהפוך לעניין, לכותרת. בחוגים מסוימים דוברה יוכתר כמי שעשוי ללא חת, בחוגים אחרים יגונה ויוקע, אך תמיד יישאר במרכז העניינים.

המשווים זעופי הפנים חשובים פחות. הבעיה היא הפיכת השואה למשל, מקור להשאלה ולדימוי. השוואה אחרי השוואה, אנלוגיה אחרי אנלוגיה, נעשית השואה לאובייקט חלול ונטול מאפיינים, כזה שיכול להתלבש על כל סיטואציה שאינה טובה בעיניהם של המבקרים.

כי מתברר שליל הבדולח היה בסך הכל "מתקפה על האמת", והשואה היא "מתקפה על ערכים" והיטלר (אולי היטלר בצעירותו?) היה פשוט מי ש"שיסה, הסית והרס". כולם הוגים ומתפלפלים, ובין לבין שוכחים את מה שהיה שם באמצע והפריע לכל החגיגה: שישה מיליון יהודים הושמדו.

טכנית, אפשר להשוות כל דבר לכל דבר אחר. אפשר להשוות חתול להיטלר (לשניהם יש שפם), את ליל הבדולח לתחנת אוטובוס (גם בה לעיתים הזכוכית מנופצת), נאצים למרכיבי רהיטים (כולם ממלאים הוראות).אבל כאשר נוטלים מאפיין זעיר והופכים אותו לבסיס מוצק להשוואה, השואה - השואה האמיתית, רצח העם הזוועתי, השיטתי - מתרוקנת מכל תוכן. אם שיסוי הוא השואה, ופייק ניוז הם השואה ותהליכים הם השואה - מהי בעצם השואה? איזו משמעות יש לאירוע הנורא שעיצב את תולדות העם היהודי והעולם כולו בעת החדשה?

עד לא מזמן חששנו שהדורות הבאים ישכחו את השואה. כעת ברור שהבעיה חמורה יותר: הדורות הבאים עלולים להכיר את השואה דרך פילטרים של "חופש פרשני", שיוצר עיוותים ושקרים. מבלי שנשים לב, אנחנו עוד עלולים לקבל את הכחשת השואה בדלת האחורית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר