דרישת שלום מזרחית

כשמירי רגב דורשת לסלול רכבות לפריפריה בקריית שמונה או באילת לפני שמשקיעים עשרות מיליארדים ברכבת המטרו בגוש דן, היא נתפסת כמייצגת קהל מזרחי. זה נכון. מזרחים מזוהים עם פריפריה. המזרחים היו בשר התותחים, שיושבו בקו החזית הראשון, בקטמונים על הגבול עם ירדן או בקריית שמונה בגבול עם לבנון. היתה לכך משמעות חברתית עמוקה. המוביליוּת החברתית של מזרחים שהתיישבו במרכז הארץ, עולה לאין ערוך על המוביליות של אחיהם ואחיותיהם שיושבו על הגבולות.

אבל לא מדובר רק ברכבת. בשיח הפוליטי בישראל, נקודת המבט המזרחית נחשבת רלוונטית רק בוויכוח על חברה וכלכלה, על חלוקת משאבים ובענייני תרבות. אבל כשמגיעים לדיון מדיני - המזרחים נעדרים. כאילו יש הפרדה בין המדיני לבין החברתי, בין הביטחוני לבין הכלכלי. המדיני־ביטחוני "שייך" לאשכנזים, החברתי־תרבותי "שייך למזרחים". הדבר נובע מכך שישראל נתפסת כ"וילה בג'ונגל", מעוז נאורות מערבי וליברלי במזרח התיכון ה"פראי", "הדתי" והערבי", המשמר הפרדה חדה בין ישראל לכל מה שמסביבה, כולל המקומות שמהם הגיעו הקהילות המזרחיות לישראל.

גם רבים מהפעילים המזרחים מפרידים בין המדיני לחברתי. ד"ר הני זוביידה, לדוגמה, טוען ש"שמאל־ימין זה לעיוורים", משום שבמה שנוגע לאי שוויון ולאפליה המתמשכת, אין הבדל של ממש בין האליטות משמאל לאלו של הימין. בכל פעם שפעילים מזרחים מבקשים לדבר על שוויון וצדק חלוקתי, השמאל הממוסד שואל אותם "אבל מה עם הפלשתינים" ומבקש מהם להמתין עד אחרי הפתרון לסכסוך.

התוצאה היא שפעילים מזרחים כמו יוסי אוחנה, אבי הקאמבק של הפיוט, ואופיר טובול, שהרים עם חן אלמליח את פרויקט "גיברלטר" - ביקשו לנתק במודע את השיח המזרחי מהשיח על סיום הכיבוש. מהניתוק הזה יצא שהם תומכים באליטה אשכנזית בהנהגת נתניהו. אפילו מפעל החיים הנדיר של פרופ' מאיר בוזגלו, שקידם תפיסה של מזרחיות מסורתית ומתונה, עשה מעשה דומה. גם כשמנהיגה אמיצה ומוכשרת כמו פרופ' יפעת ביטון רצה לכנסת, היא לא הובילה תוכנית מדינית, רק תוכנית חברתית.

אז האם קיימת נקודת מבט מזרחית על סיום הסכסוך? לדעתי התשובה חיובית. נקודת מבט מזרחית שוללת את התפיסה הגזענית של ישראל כ"ווילה בג'ונגל", ובמקום זה מתחברת לרצף היסטורי של קהילות יהודיות בכל רחבי המזרח התיכון. נקודת מבט מזרחית דוחה את ההפרדה. דווקא קהילות מזרחיות, שסבלו שנים מאפליה על רקע שליטת המועצות האזוריות באדמות שסביב ליישובי הפריפריה (ד"ש מנחל האסי), מבינות היטב מדוע הפרדה היא דבר שלילי.

מי שמעוניין לשנות את מצבם של תושבי הפריפריה, אסור לו לקבל את החלוקה שלפיה מזרחים אמורים לדבר על נושאים חברתיים, בעוד אשכנזים אמורים לדבר על ביטחון ומלחמה. הגיע הזמן שנתגאה בשורשים שלנו כבנים ובנות של המזרח התיכון ואפריקה. קולם של מזרחים צריך להישמע לא רק על הרכבת הפופוליסטית של מירי רגב, אלא בהובלה של חזון מדיני לעתיד הכלכלי, החברתי והסביבתי של כל יושבי ויושבות הארץ, היהודים והפלשתינים.

ד"ר יעל ברדה היא שותפה בתנועת "ארץ לכולם", משפטנית וחברת סגל במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.