משבר הקורונה: זה לא התוכניות, טמבל

מאז פרצה המגיפה אנחנו מופצצים בשלל תוכניות לפתרון המצוקה. ספרונים, מצגות, טבלאות אקסל, כל אחד עם המתווה שלו. אבל נדמה שהעיקר חסר מן הספר: הגורם האנושי. במובן הזה, הטיפול בקורונה דומה לטיפול בסכסוך הישראלי־פלשתיני. קל מאוד לחשוב על תוכניות יפות לסיום המשבר, שרטוט קווי גבול, כבישים עוקפים, מעברי גבול, וכל השאר.

אבל כמו שאנחנו כבר יודעים, הבעיה היא לא התוכניות, היוזמות והז'נבות, אלא האנשים. לפלשתינים יש שאיפות פוליטיות שלא מאפשרות לכל פתרונות הקסם הללו להתגשם. ככה זה, כשהבעיה היא תרבותית־פוליטית אין לזה פתרונות טכנולוגיים. כך גם בקורונה. לא חסרים רעיונות טובים לפתרון המשבר - בדיקות אוניברסליות, קפסולות, תוכנית הרמזור, איים תיירותיים, מה לא. כולם יודעים להציע מתווים לשליטה במגיפה. התוכניות הללו מצוינות, באמת, והממשלה כושלת בהמון נושאים. אבל יש דבר אחד שהתוכניות הללו לא מביאות בחשבון: האנשים.

כל תוכנית שלא תהיה, תלויה בסופו של דבר בשיתוף פעולה של האוכלוסייה. וכאן העסק מתחיל להסתבך. למדינת ישראל יש משבר עמוק עם שני ציבורים ענקיים שמזלזלים בהנחיות הקורונה - החרדים והערבים. המשבר הזה לא התחיל בימי הקורונה והוא לא יסתיים אחריה. אבל זה לא רק הם. גם הציבור המכונה "כללי" רחוק מלהיות ממושמע. הישראלים, כתמיד, מנצלים כל פרצה כדי לחמוק מההנחיות. חתונות בשטחי הרשות הפלשתינית, מסיבות מחתרתיות, הפגנות המוניות, התקהלויות באזורי קניות - ההנחיות בישראל הן בדיחה. והחוצפה הישראלית, שאולי טובה לאתוס של אומת הסטארט־אפ, היא אסון כשמדובר במגיפה.

בתנאים הללו, אפילו אם הגשם יוריד לנו טיפות חיסון לתוך הפה, קשה להאמין שזה יעזור. החרדים מתרחקים מכל שמץ של מודרנה, לערבים פייזר מתחרז עם טייזר, והמוני בית ישראל ימשיכו להגיד "לי זה לא יקרה". המשבר בטיפול בקורונה הוא פוליטי־תרבותי במהותו, ולא פותרים אותו במצגת פאואר פוינט או בספרון כיס. להגיד שצריך להוסיף עוד בדיקות זה קל, למצוא דרך לגרום לאדמו"ר מגור לוותר על שמחת בית השואבה, זה סיפור אחר לגמרי.

אבל האתגר חורג מהנושא המגזרי, והוא נוגע בנקודת תורפה כללית: למדינות בעלות תרבות דמוקרטית יש קושי מהותי בטיפול במצבי חירום, ובפרט במגיפה. הממשלה נמנעת כעיקרון מהפרת זכויות האזרח ומפגיעה בחירותו, והאזרחים מצידם הם בעלי תרבות אינדיבידואליסטית ולא ממושמעת. ישראל לא לבד כאן ואנו רואים תופעות דומות כיום בכל אירופה.

זה לא מקרי שהמדינות שמתמודדות באופן מיטבי עם הקורונה הן מדינות טוטליטריות או בעלות תרבות של משמעת טוטליטרית, בעיקר במזרח אסיה. כשהאוכלוסייה ממושמעת (בכפייה או כתרבות), הפער בין התוכניות לביצוע קטן יותר. והתוצאות בהתאם.

הנה דוגמה עדכנית: מאז סיום הסגר יש המון תורים פנויים לבדיקות, אבל אף אחד לא בא. כבר חלפה ה"שערורייה" המתוקשרת שאין מספיק בדיקות, ואנחנו במצב שהרבה יותר קשה לפתור: איך לגרום לאנשים בכלל לטרוח להיבדק? זה מהותו של אתגר הקורונה, ואין פלא, הסגר השלישי בדרך.