הרדיקלים של המזה"ת מחכים לביידן

מוקדם להעריך את השפעת מדיניותו של ממשל ביידן על מעמדה של ישראל. איוש תפקידי מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי יבהירו מעט את התמונה. מידת ההצלחה בשימור הרוב הרפובליקני בסנאט תשפיע מאוד על חופש הפעולה של הנשיא. קשה להעריך את מידת הנחישות של הממשל החדש להתמקד בשאלות הדחופות באמת של האומה האמריקנית, המאבק במשבר הבריאותי והכלכלי והתחרות הגלובלית עם סין.

ברור כבר עכשיו שהממשל הזה יתמוך בצרכיה האסטרטגיים של ישראל פחות מקודמו. רק דוברי השמאל העמוק והמדולדל בישראל והנוטים ל"פרוגרסיבים" בארה"ב מציגים דיכוטומיה בין צרכיה של ישראל לבין "שיגיונותיהם של נתניהו וממשלת הימין הקיצונית שלו". הזרם המרכזי בישראל הכיר בתרומת מדיניותו באזור. בטראמפ תמכו גם 62% מאלה שהגדירו עצמם בוחרי מרכז בישראל; 16% בלבד תמכו בביידן. אפילו בקרב שרידי השמאל היה שוויון 40% בתמיכה. טראמפ החליש את איראן, כרסם עמוקות בכושר הסיכול של הפלשתינים, נטרל את נזקיה של אירופה, פגע ביעילותה של הדה לגיטימציה בארגונים בינלאומיים ובעיקר - חיזק את הקואליציה הישראלית־ערבית נגד איראן וטורקיה. שגיאתו האזורית הבולטת - השלמתו עם מדיניות ארדואן - מתגמדת מול כל אלה. כולם בלב ההסכמה הכלל־ישראלית, לא עניין "ימני".

ביידן ומקורביו פחות נאיביים ופחות אובססיביים מאובאמה וקרי בשעתם, אך הדמוקרטים מחויבים בתחומים חשובים למדיניות שמשמעותה בפועל מזיקה לישראל. מדובר בעיקר בשיבה (אולי בגרסה מרוככת) אל המדיניות הפייסנית כלפי איראן ובהתמקדות עקרה וחסרת רציונל אסטרטגי בריצוי הפלשתינים, המעודדת את סרבנותם. היא מתבטאת גם בכתף קרה לבעלי הברית של ארה"ב (ושל ישראל) באזור, בשל פגיעתם בזכויות האדם וגם בלגיטימציה לארגונים בינלאומיים המעוותים את מערכת הערכים הדמוקרטית ומתמקדים ברדיפת ישראל. זו המדיניות המסתייגת, למשל, משלטונו הנוקשה של א־סיסי במצרים, או חותרת להעניש את יורש העצר הסעודי על רצח ח'אשוקג'י באיסטנבול, תוך התכחשות לחלופות הריאליות למשטריהם. במצרים מדובר על השלטת הגורם המסוכן ביותר באזור: "האחים המוסלמים", שכבר קיבל לגיטימציה ועידוד מאובאמה.

הזרם המרכזי של הדמוקרטים - ביידן, שומר ופלוסי, למשל - צפוי לתמוך במגמות כאלה למרות אהדתו לישראל, אך באגף ה"פרוגרסיבי" יש רבים שגישתם עוינת. ביידן נבחר כמועמד כדי להביס את טראמפ, אך משקל הרדיקלים במחנהו גדול ומתעצם.

גם אם נזקי המגמות הללו ימותנו ויידחו, עלולות הציפיות מן הממשל החדש לעודד רדיקליזציה אלימה ופוליטית בין אויבי ישראל הפעילים. לאיראן סיבה טובה להניח כי שיבת הפייסנות האובאמית תחלץ אותה ממצוקתה הכלכלית, תוך התעלמות דה פקטו מחתירתה להגמוניה באזור, איומיה על ישראל ושדרוג נרחב ביכולותיה הבליסטיות. היא גם יודעת כי התמיכה האמריקנית באמצעי הסיכול החריפים של ישראל תהיה הרבה פחות נחרצת, ועלולה לשנות כיוון אם איראן תבחר להגיב בהיקף ניכר.

לטרור ערבי מקרב אוכלוסייה אזרחית שוב צפויה עדנה, כיוון שנועד מלכתחילה להיבנות מתגובה ישראלית, שתגרום זעזוע אמריקני. חיזבאללה יניח שתגובה ישראלית על פרויקט דיוק הטילים שלו פחות צפויה, בשל החשש מפגיעה באזרחים שבקרבם הוא מוטמע. הפרובוקציות שלו מול ישראל עלולות לגבור, בהנחה שארה"ב תרסן, גם במלחמה נרחבת, תגובה ישראלית שתביא חורבן ללבנון. חמאס יוכל לצפות למדיניות אמריקנית מזיקה כבימי צוק איתן וליטול יותר סיכוני הסלמה. בגדה תתחזק המוטיבציה לטרור "עממי", כיוון שהסרטונים הערוכים יזעזעו את הממשל החדש.

כל הרדיקלים ינסו לכפות על הממשל, בדם ובדיווחי תקשורת מעוותים, להעמיד את המזרח התיכון בצמרת סדר הקדימויות שלו, על חשבון מה שחשוב באמת: בריאות, כלכלה וסין. טראמפ העניש אותם על חתרנות ואלימות; הם מניחים שביידן למעשה יתגמל אותם.