"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תקשורת שהסתאבה לכדי תעמולה

,עודכן

הבחירות הגורליות הקרֵבות לנשיאות ולקונגרס בארה"ב פותחות לנו צוהר להבנת חומרתו של תהליך שהתרחש בהדרגה זמן רב, לפחות משנות ה־80, ועכשיו מגיע לידי משבר - הידרדרות העיתונות והתקשורת האלקטרונית והדיגיטלית לכדי מערכות של תעמולה מניפולטיבית. מ־2015 ואילך מתחולל מאבק פוליטי בארה"ב סביב הפוליטיקה העממית של טראמפ, והוא מחריף מאוד תהליכים של ערעור רוח העיתונות החופשית והתקשורת שוחרת האמת בעולם הדמוקרטי. עכשיו הגיעו הדברים לכדי משבר אמון חמור.

נכון, הפרדה בין דיווח לבין ערכים ואינטרסים, מעולם לא היתה - ולא היתה יכולה להיות - מושלמת בתקשורת הדמוקרטית. גם בעבר ההשקפות והצרכים של עיתונאים השפיעו על דיווחיהם. אחד המקרים הידועים הוא העלמה ואחר־כך הכחשה של הרעבה אכזרית ומסע רצח המוני נורא שחוללו הקומוניסטים באוקראינה בשנות ה־30. עיוותים דומים אירעו בדיווח על השמדת יהודי אירופה או על הגזענות בדרום־אפריקה. גם בעבר היו סיבות "שמאליות" ו"ימניות" לכישלונות מחפירים של העיתונות בעולם הדמוקרטי.

אבל המצב כיום חמור הרבה יותר, מפני שהגלישה של העיתונות והתקשורת לכדי תעמולה־גרידא חצופה יותר. התועמלנים מרגישים חופשיים הרבה יותר להתעלם מעובדות פשוטות שאין אפשרות לחלוק עליהן. הן מועלמות עד כדי כך, שמי שמצביע עליהן נחשב למפיץ "תיאוריות קונספירציה" הזויות כביכול. הממשל של ברק אובאמה הפעיל את המשטרה החשאית שלו, האף.בי.איי, ואת ארגון הביון העיקרי שלו, הסי.איי.אי, כדי לעקוב אחר מטה הבחירות של המפלגה היריבה ולהפליל את אנשיו. זה כשלעצמו בלתי נתפס. ואחרי הבחירות המשיכו שלוחיו במבצע החשאי הזה, שהוסווה כחקירה, כדי לשבש את יכולת הפעולה של הממשל החדש. הם הונו את בתי המשפט שהיו אמורים לפקח על מבצעים שכאלה. הם הסתירו מהם ש"החקירה" מסתמכת על מסמכים שקריים שסיפק להם מטה הבחירות של המפלגה הדמוקרטית, והם ידעו שהמסמכים שקריים. ולא נכנסתי כאן אלא לקצה המניפולציה החתרנית והפתלתלה של שלוחי אובאמה, שהאשמת טראמפ בחבירה עבריינית עם הרוסים היתה חלק חשוב ממנה.

בפרשת ווטרגייט קרה דבר דומה לזה ופחות חמור, פחות מניפולטיבי ובלי עירוב זרועות השלטון החשאיות, ואז העיתונות געשה ולבסוף נאלץ הנשיא ריצ'רד ניקסון להתפטר. לא הגנו עליו - לא מפלגתו ולא העיתונות הימנית. עכשיו המצב הפוך. מבצעי ההתנקשות הזאת בדמוקרטיה האמריקנית מקבלים הגנה תקשורתית הדוקה, לרבות טיפוח סיפורי הסחה שהוליכו לחקירות עקרוֹת. זה היה יכול לקרות רק מפני שהעיתונות האמריקנית "הרצינית" הסתאבה. וכתבי החוץ שלנו, שרובם עצלנים, חוזרים על דבריה בלי בדיקה.

דבר דומה קורה עכשיו עם ג'ו ביידן. משפחת ביידן לא נאלצה להכחיש שום פרט מהסיפור המחריד שנחשף: פעילות מסועפת של מכירת השפעה על סגן־הנשיא ביידן, שמונה לאחראי מטעם אובאמה על משא־ומתן עם סין ואוקראינה (ומדינות אחרות). הידיעות עליה מתועדות על גבי מחשב נייד ומגובות בעדות ישירה של השותף העסקי של משפחת ביידן, קצין הצי לשעבר טוני בובולינסקי. בכל זה די לביסוס חשד מקדמי שמדובר באחת מפרשות השחיתות החמורות ביותר בתולדות ארה"ב. אבל העיתונות והתקשורת הממוסדת בארה"ב פוטרות הכל ללא שום ביסוס וללא בדיקה כתיאוריית קונספירציה שהשתיל המודיעין הרוסי. טוויטר, פייסבוק וגוגל מדכאים את הסיפור ברשתות. לכן ביידן לא עומת עם העובדות שנחשפו. התירו לו למשוך בכתף ולהכחיש הכחשות כלליות.

זה מצב חסר תקדים. איום על חוט השדרה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על השתתפות של אזרחים, וההשתתפות החשובה ביותר היא בבחירת נציגים. אזרחים לא יכולים לבחור נציגים בצורה מושכלת, כאשר הם מואבסים במידע מניפולטיבי, כדרכן של דיקטטורות. כשאין בסיס עובדתי משותף, ו"ניו יורק טיימס" נהפך ל'פראבדה" הפרוגרסיבי וטוויטר ל"מיניסטריון אמת" נוסח אורוול, נפערת תהום מסוכנת ביותר. ואם באמריקה נפלה שלהבת, מה יגידו דמוקרטיות זוטרות באירופה ובישראל?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אבי בראלי

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

כדאילהכיר